כמעט גאוני

"אני פשוט אסתלק!" כמו פעמים רבות בעבר, פרנסיס ישב במחלקה הפסיכיאטרית ולידו אימא שלו. הכיסא היה קטן למידתו והמשענת לחצה את גבו. הוא עצם עיניים ודמיין איך הוא קופץ קפיצת ראש ממצוק אל הים. אימו המשיכה לדבר: "אני אברח או שאקח לי עורך דין. הכול בגללך, פרנסיס, אתה הרסת לי את החיים!" מרגע שהביא אותה למרפאה בעזרת שירותי החירום הפסיכיאטריים, היא לא דיברה אליו יפה במיוחד. הם חיכו לרופא. פרנסיס הוציא מכיסו מטבע: עץ יאמר שהכול יסתדר, פָּלִי - ההפך. הוא הטיל את עשרת הסנטים באוויר בדריכות ותפס אותם על גב היד. עכשיו זה יוחלט, עץ או פלי. בדיוק כשהתכוון להציץ נפתחה הדלת ודוקטור שפר, מנהל המחלקה החדש, נכנס לחדר. הוא החווה בראשו אל פרנסיס והניח יד על כתפה של האישה בת הארבעים שישבה על הכיסא ונראתה עכשיו אבודה לגמרי. "כמה זמן היא ככה?" "בערך שבוע." פרנסיס שפשף את עיניו. "כבר שבוע היא מסובבת לגמרי, אם אפשר לומר את זה ככה." כן, הוא חשב, בהחלט אפשר. הרופא רשם לעצמו משהו ועבר על התיק המסומן "קתרין אנג'לה דִין". "אימא שלך סובלת מהפרעה דו־קוטבית סכיזואפקטיבית?" פרנסיס משך בכתפיו. "זה ככה כבר שנים. ובכל פעם שהיא מפסיקה לקחת תרופות שוב הכול קורס."