תרגום חדש, מופתי כתמיד, של דנה כספי לארמון הקרח, בו מפליא לספר טאריי וסוס, מחבר הציפורים ומגדולי הסופרים הנורווגים, את סיפורן של שתי ילדות בכפר נורווגי מבודד: סִיס, ילדה מקובלת בין חבריה, וְאוּן, השתקנית והמרוחקת, שהגיעה לכפר והיא מתגוררת אצל דודתה. הקשר החזק שנוצר בין השתיים סוחף קהילה שלמה אל ארמון הקרח ואל חידה מסתורית, שכוחות אפלים ונסתרים מניעים אותה.
את כתיבתו הצלולה והשקטה של וסוס מלווה לכל אורך הסיפור חוט דק של אימה, שממגנטת אותנו אליה ואל עולמן החבוי והסוער של שתי החברות.
שנה לאחר שהספר ראה אור לראשונה, הוא זכה ב-1964 בפרס הספרות היוקרתי של המועצה הנורדית, ובכך היה וסוס לסופר הנורווגי הראשון שקיבל פרס חשוב זה. הספר תורגם לעברית לראשונה ב-1977 על ידי אידה צורית וראה אור בהוצאת עם עובד, אך אזל מזמן.
מצח צעיר, לבן מפלֵס לו דרך בחשכה. ילדה בת אחת־עשרה. סיס.
למען האמת הייתה זו רק שעת אחר הצהריים, אבל החושך כבר ירד. כפור עז בשלהי הסתיו. כוכבים, אבל בלי ירח, ובלי שלג שיבהיק באורו - החושך היה אפוא סמיך, למרות הכוכבים. משני צִדי הדרך השתרעו יערות דוממים כמוות - ובתוכם כל צורות החיים הקפואות בעת הזאת.
מחשבות רבות חלפו במוחה של סיס בלכתה עטופה בשכבות רבות מפני הכפור. בפעם הראשונה הלכה אל אוּן, ילדה שטרם הכירה ממש, ולכן הייתה נרגשת.
לפתע נבהלה:
קול רעם חזק באמצע המחשבות, באמצע הציפייה. צליל ביקוע ממושך - הולך ומתרחק, הולך ומתפוגג. הצליל עלה מהקרח באגם הגדול כאן לרגליה. ולא הייתה כל סכנה, להפך, קול הנפץ שימח אותה, הוא העיד שהקרח התחזק עוד קצת. הוא הרעים כמו יריית רובה וביקע סדקים ארוכים, דקים כלהב, מפני השטח אל תוך המעמקים - ועם זאת, מדי בוקר היה הקרח חזק ובטוח יותר. הסתיו היה ארוך ושררה קרה עזה ויוצאת דופן.
קור צורב. אבל סיס לא חששה כלל מהקור. זה לא היה העניין. נכון שנבהלה מהרעש בחושך, אבל מייד המשיכה לצעוד בבטחה.
