ארמון הקרח

מצח צעיר, לבן מפלֵס לו דרך בחשכה. ילדה בת אחת־עשרה. סיס.

למען האמת הייתה זו רק שעת אחר הצהריים, אבל החושך כבר ירד. כפור עז בשלהי הסתיו. כוכבים, אבל בלי ירח, ובלי שלג שיבהיק באורו - החושך היה אפוא סמיך, למרות הכוכבים. משני צִדי הדרך השתרעו יערות דוממים כמוות - ובתוכם כל צורות החיים הקפואות בעת הזאת.

מחשבות רבות חלפו במוחה של סיס בלכתה עטופה בשכבות רבות מפני הכפור. בפעם הראשונה הלכה אל אוּן, ילדה שטרם הכירה ממש, ולכן הייתה נרגשת.

לפתע נבהלה:

קול רעם חזק באמצע המחשבות, באמצע הציפייה. צליל ביקוע ממושך - הולך ומתרחק, הולך ומתפוגג. הצליל עלה מהקרח באגם הגדול כאן לרגליה. ולא הייתה כל סכנה, להפך, קול הנפץ שימח אותה, הוא העיד שהקרח התחזק עוד קצת. הוא הרעים כמו יריית רובה וביקע סדקים ארוכים, דקים כלהב, מפני השטח אל תוך המעמקים - ועם זאת, מדי בוקר היה הקרח חזק ובטוח יותר. הסתיו היה ארוך ושררה קרה עזה ויוצאת דופן.

קור צורב. אבל סיס לא חששה כלל מהקור. זה לא היה העניין. נכון שנבהלה מהרעש בחושך, אבל מייד המשיכה לצעוד בבטחה.