סיפורו הטראגי של איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס, רופא נשים ומחלוצי תחום האפידמיולוגיה, אשר גילה ב-1847 כי רחצת ידיים בחומר מחטא בבתי יולדות מקטינה מאוד את הידבקות היולדות באלח דם, שכונה באותה תקופה "קדחת הלידה" ונחשב קטלני. למרות הוכחות ברורות שהציג, תגליתו התקבלה בזלזול ובלעג. הוא הוקע מהקהילה הרפואית, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, שם מת לאחר שסבל מאלימות קשה.
דמותו הייתה לסמל של אדם הזועק אמת מצילת חיים, אך נבלם בחומת הקונפורמיזם של הקהילה המדעית. ההכרה בתגליתו מצילת החיים (הוא מכונה כיום "מציל האימהות") הגיעה באיחור של ארבעים שנה, מאוחר מדי בשבילו ובשביל רבבות נשים שקיפחו את חייהן.
מי שמגולל את הדרמה האנושית הזאת הוא אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, לואי־פרדינן סלין (1961-1894) הצרפתי, שהגיש חיבור זה כעבודת דוקטורט בסיום לימודי הרפואה שלו בשנת 1924. אין זו תזה מדעית ואף לא ביוגרפיה במובנה הרגיל, אלא יצירת ביכורים בעלת תנופה ספרותית, המבשרת את הפואטיקה של יצירתו המונומנטלית מסע אל קצה הלילה (1932). סלין מישיר מבט אל הסבל והכיעור שבקיום האנושי ומתחקה בספר אחר אחד הפרקים האפלים בתולדות הרפואה.
לספר מצורפת אחרית דבר של רמה איילון, מתרגמת הספר.מיראבו צעק חזק כל כך, שוורסאי נמלאה פחד. מאז נפילת האימפריה הרומית לא ניחתה על ראשי האנשים סערה כזאת, התשוקות היתמרו לשמיים בנחשולים מטילי אימה. כוחם והתלהבותם של עשרים עמים פשטו על פני אירופה וביתרו את מעיה. בכל מקום החי והדומם היו בערבוביה גמורה. מכאן געש של אינטרסים, חרפה ויוהרה; משם סכסוכים במסתרים; רחוק יותר, מעשי גבורה נשגבים. כל האפשרויות האנושיות התערבבו יחדיו, משולחות רסן, משתוללות, תאבות אל הלא־מושג, משוטטות בדרכים ובמדמנות העולם. המוות שאג בקצף המדמם של לגיונותיו המוטלאים; מהנילוס ועד שטוקהולם ומוונדה ועד רוסיה, מאה צבאות זעקו פה אחד מאה סיבות לפראותם. בגבולות פרוצים, שביססו מלכות אחת אדירה של שיגעון, שיחרו בני אדם לקִדמה והקִדמה שיחרה לבני אדם: כזו הייתה ברית הכלולות הכבירה. האנושות השתעממה, שרפה כמה אלים, החליפה תלבושת ופיצתה את ההיסטוריה באי אלו תהילות חדשות.
ואז, עם שוך הסערה, התקוות הגדולות נקברו למשך כמה מאות שנים, כל אחת מאלות הנקם שיצאה אל הבסטיליה כ"נתינה", חזרה ממנה "אזרחית" ושבה אל תפלות חיי היומיום שלה, בולשת אחר שכנהּ, משקה את סוסהּ, מתסיסה את מידותיה הרעות והטובות בנאד העור החיוור שהאל הטוב נתן לנו.
ב-1793 הם הפסיקו לשאת בעולו של מלך.
