קדיש על חשיכה ועל אור

כָּל חֶדֶר וְחֶדֶר בַּבַּיִת הַזֶּה אוֹצֵר זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁלוֹ. הִיא יוֹדַעַת אֶת מִסְפַּר הַמַּדְרֵגוֹת הַמּוֹבִילוֹת מִן הַמְּבוֹאָה אֶל קוֹמַת חַדְרֵי הַשֵּׁנָה, מַכִּירָה עַל בֻּרְיוֹ אֶת הַמַּעֲבָר הַצַּר בֵּין קִיתוֹן הָרַחֲצָה וַחֲדַר הַכְּבִיסָה, וָהָלְאָה מִמֶּנוּ, תְּעוּקַת הַצְּרָצָרִים עַל הַגְּזוּזְטְרָה הַצּוֹפָה מֵחַדְרֵי הַיְּלָדִים אֶל הַגַּן. אַף לֹא אֶחָד מִן הַזִּכְרוֹנוֹת הַלָּלוּ הוּא טוֹב מִדַּי אוֹ רַע מִדַּי. הֵם נִפְקָחִים בְּתוֹכָה מִדֵּי לַיְלָה, כִּפְקָעוֹת.

עָבֶה כְּכָל שֶׁהָיָה הַמָּסָךְ שֶׁמֵאֲחוֹרָיו הִתְנַהֲלוּ הַחַיִּים הַהֵם, הוּא הָיָה שָׁקוּף לְהַפְלִיא. תַּכְלִית הַחַיִּים הָאֵלֶּה לֹא הָיְתָה כְּפוּפָה אֶלָּא לֶחָזוֹן שֶׁלָהֶם עַצְמָם, אַחְדוּת עֲשִׁירָה מִכָּל זִכָּרוֹן אוֹ יֶדַע. כְּדֵי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרָהּ נְחוּצוֹת הָיוּ אֵפוֹא מִלִּים חַסְרוֹת תַּקָּנָה, מִלִּים נוֹדְדוֹת, כָּאֵלֶה שֶׁיִתְבְּעוּ מִמֶּנָה לְהַעֲנִיק לָהֶן שׁוּב וָשׁוּב אֶת חֵרוּתָן וּבִתְמוּרָה יַנִּיחוּ לָה לֶאֱחוֹז בָּרֶצֶף הַהוּא, שֶׁנִשְׁבַּר בְּאֶמְצָעוֹ.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים כָּתְבָה כְּמִי שֶׁמְּנַסָּה לְהָבִיא אֶת עַצְמָהּ לוֹמַר דְּבַר־מָה, אַךְ הַדָּבָר הַהוּא, שֶׁנִּפְרָשֹ עַל פְּנֵי אֵינְסְפוֹר עַמּוּדֵי דְּפוּס, נוֹתָר עָלוּם. דּוֹרוֹת בָּאוּ וְחָלְפוּ, עוּבְדוֹת חַסְרוֹת פֵּשֶׁר הִתְחַפְּשֹוּ לְנִסִּים אוֹ לִגְּזֵרוֹת גּוֹרָל, אִישׁ לֹא הִרְחִיק רְאוֹת מִמֶּנָהּ. אִישׁ גַּם לֹא יָדַע כָּמוֹהָ בְּאֵיזוֹ קַלּוּת מִתְגָּרָה מוּקֶמֶת קוֹמַת עַמּוּדִים חֲדָשָׁה עַל חָרְבוֹת זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ.