היגון איננו כלה

על טבעו של היגון, השונה מהותית מאבל וממלנכוליה, בספרה של הפסיכואנליטיקאית, המשוררת והסופרת פרופ' דנה אמיר.

פרקיו השונים של היגון איננו כָּלֶה מתבוננים בגילומיו המגוונים של החידלון ובמאבק האישי והקולקטיבי על האפשרות לשרטט מחדש, מולו, את גבולות הגזרה ואת רוחב הגזרה האנושיים. השפה שבה נכתבו משלבת עמדת תצפית אישית ומבט מקצועי, אולי כניסיון ליצור כתב עדות שיחצה את הרבדים השונים של ההתייצבות הפנימית מול הבלתי נסבל ובמובן זה ישמיע מעין אמירת "הנני" פרטית מול האַיִן.

היגון שזור בספר זה מראשיתו ועד סופו. יגון איננו אבל. הוא גם איננו מלנכוליה. בשונה מן האבל – שפניו פונים בו־זמנית לאחור ולפנים, אל מה שאבד ואל מה שעוד ייוולד מתוך האובדן – היגון פונה פנימה, אל עצמו. בשונה מן המלנכוליה – שהופכת לעיתים להיות מושא התשוקה שלה עצמה – היגון נעדר תשוקה. הוא משולל מרחב וזמן, חובק כול וגם סמוי מכול, מציף בעוצמתו ועם זאת נותר שקוף לעין המבקשת אותו. היגון עובר כחוט סמוי בין פרקיו השונים של ספר זה, אך גם מושיט להם לשון.