המשוררת, הסופרת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, אשר גם בכתיבתה הפסיכואנליטית שואבת תמיד ממקורות השראה שונים כמו ספרות, שירה ומוסיקה, מתחקה בגלות הגוף המדבר אחר היכולת של הנפש האנושית לאתר את נקודת המנוף שלה, ובאמצעות נקודת המנוף הזאת לחלץ את עצמה ולחרוג מאינספור הווריאציות של חוסר הישע: מעמדת המסופר לעבור לעמדת המספר, מעמדת התובע את עלבונו לעמדת מי שנכון להיסלח ולסלוח.
נקודת המוצא של הספר תופסת את האדם כ"שָׁלֵם לִירִי", כלומר כמי שיש לו החופש והכוח להבנות מחדש את המציאות הפנימית והחיצונית, ובאופן הזה לשוב ולרומם את עצמו, בכוח עצמו, מכל תהום.
"אוזנה של דנה אמיר רגישה במיוחד לשפה ולצליליה", כותב פרופ' ענר גוברין, עורך סדרת נרקיסוס של רסלינג. "ואכן, דלות הנפש הפצועה מתבטאת תמיד בשפה: שפת הגלות שהולכת ומצטמצמת, השפה הטפילית הניזונה ממרחבי השפה של האחר, השפה הריקה של האבל הקולקטיבי, ההזדהות הדביקה של הקול במצבים אוטיסטיים, שיבוש ההטיות של הילד המאומץ, שפת הנקמה ולעומתה שפת החרטה והסליחה. אם נאמץ את קו החשיבה של אמיר נוכל לומר שפסיכופתולוגיות רבות משתקפות בשפת הדובר ומצביעות על פגיעה ביצירתיות הלשונית. ברוח זו היא אכן ממיינת מטופלים הסובלים ממצבים נפשיים טראומתיים שונים לפי דפוס הפגיעה הלשונית. אנליטיקאי מנוסה הרגיש לניואנסים אלה יוכל להשתמש בשפה ככלי אבחון וטיפול ראשון במעלה".
