הסטודנט | חדר עבודה

לפני ההלוויה היא היססה למי תצלצל כדי שיהיה לכל הפחות מניין. להפתעתה הוא ביקש לקיים קבורה דתית. "אתה בטוח?" "כן," הוא רפרף בשפתיו על מצחה, לחייו מרוקנות מאוויר כאילו נספגו בתוך לועו, ופְנֵי עופרת הציצו מבעד למבט המבועת והחליקו ממנה, "אני רוצֶה כמו הורי." חיכוך המרפק שלו במותנה רטט עדיין וגווע בפתאום, היא חשה בדקירת המגע הצונן. קרובי משפחה לא נשארו בחיים. היו חברים מפעם, קולגות שלא נפגשו איתו מזה שני עשורים, ומתח עמום שרה על ההתגודדות הבלתי צפויה הזו, מעצם העובדה שהיא חשבה על האנשים וכינסה אותם וכמו מחלה בשמו על היעדרותם הממושכת - אף כי היה זה הוא שדחה אותם אז - ובכל זאת, משעה שכורח הסגירה הטובה, המכובדת, היא משאת נפש וצורך של ממש, היה בזימונם ללַוותו בדרכו האחרונה משום נוחם ואפילו קורת רוח מסוימת. אולי בכל זאת הכול בא בעִתו. היא ביקשה שלא יפרסמו את דבר מותו ברבים.