שיבת הספרות אל הממשות

מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי. מעולם לא רציתי 'לעשות שרירים' בדיבור או בכתיבה. אומנם הכרתי, כמובן, בחשיבותם או באי־נמנעותם של מצעים תאורטיים שכל כתיבה מניחה או נשענת עליהם, במובלע או במפורש, הכרוכים מטבעם בחוסר הסכמה, בספקות או בשאלות שיש בהם משום הבעת ביקורת על עמדות אחרות וניסיון לשנות או לתקן. אבל מעולם לא רציתי 'לעשות תאוריה' וגם לא לעסוק בביקורת. ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים, במחיר ההחלשה הנובע מההתחככות המתארחת באזורי הפאתוס והאָפקט של הכתבים שקראתי. בסופו של דבר, כדי להיחלץ מן הזהות התאורטית־ביקורתית, סימנתי לעצמי את נתיבן של נשים שפרשו משיירת הסוציאליזציה, ושאי־אפשר היה לכנסן ולבטאן במושגים נתונים (אני אומרת 'כדי' כאילו התקיימו כאן באמת יחסי סיבה ותולדה, אבל לאמיתו של דבר, כל זה פשוט קרה).