הקהילה שאין מודים בה

שני חלקים בספרו של הפילוסוף והתאורטיקן הצרפתי מוריס בּלַנְשוֹ (2003-1907), שראה אור ב-1983 – עכשיו בעברית בתרגום עידו בסוק ובעריכת מיכל בן-נפתלי, שגם הוסיפה אחרית דבר: נקודת המוצא של החלק הראשון היא תגובה מיידית למאמר הקהילה הבטֵלה של ז'אן-לוק ננסי, אולם עיקרו הוא מעין הומאז' לרעיונות של ז'ורז' בטאיי על הקהילה השלילית. החלק השני של הספר הוא מחווה לנובלה מחלת מוות של מרגרט דיראס. 

בהקהילה שאין מודים בה מפלס בלאנשו דרך לאישוש של רעיון קהילה המתגבר על המשיכה של הפשיזם ושל הקומוניזם. בסגנונו המורכב, שאינו מניפסט או פמפלט, מתעקש בלאנשו על משא ומתן כן, לא צדקני ולא פוריסטי, בין בני ובנות הקהילה המשותפת המודעים לכך ש"נוכחותו החיה והקרובה ביותר" של הזולת "היא כבר ההיעדרות הנצחית ללא נשוא, זו ששום עבודת אבֶל לא תצמצם אותה".