אחרון היהודים

אם אני שופך את שיחו של ילד יהודי, אין זה כדי לרגש אתכם באופן זול או כדי להסוות פרובוקציות מאחורי אליבי, אלא דווקא כדי לשכנע אתכם כי שאלותיי, היסוסַי, קוצר רוחי, הזעם שלי לפעמים (למשל לנוכח הפוליטיקה של כמעט כל ממשלות ישראל ושל הכוחות התומכים בהן מלגו ומלבר) אינם מושפעים מעוינות או משוויון נפש מנוכר. נהפוך הוא, אני עומד על הדאגה התמימה הזאת לחמלה (כאופן יסודי של "חיים ביחד", בעיני) – חמלה של צדק והגינות (אולי רחמים), ששותפים לה ישראלים רבים החשופים ומודאגים בדרך אחרת ממני, ביחד עם יהודים רבים ברחבי העולם – אם לא כעל מהות היהדות, לפחות כעל מה שנשאר תמיד בתוכי כרוך לבלתי-התר בזיכרון הדואב וחסר-האונים של הילד היהודי, שעה שלמד לכנות בשם את הצדק ואת מה שבַּצדק חורג מהחוק ודורש אותו במפגיע גם יחד.