השאלה של הירושימה

מתוך ההקדמה של עורך הספר, ד"ר רפאל זגורי-אורלי:

ביוני 1959 פתח הפילוסוף היהודי-גרמני גינתר אנדרס (1992-1902), בעלה הראשון של חנה ארנדט, בחליפת מכתבים ארוכה עם קלוד את'רלי, טייס חיל האוויר האמריקאי שנטל חלק במשימת ההפצצה הגרעינית בהירושימה. את'רלי הטיס את "סטרֵייט פלָאש" – המטוס שטס מעל העיר כשעה לפני ההטלה, במשימת סיור מטאורולוגית שנועדה לקבוע אם אפשר יהיה לזהות את המטרה בעין. את'רלי סירב לראות בעצמו גיבור מלחמה על שום חלקו בהפצצה. הוא סבל מדיכאון חמור, חרדות ונקיפות מצפון קשות אשר אף הובילו לכמה ניסיונות התאבדות. הוא התאשפז שוב ושוב בבית החולים הפסיכיאטרי של אגף השיקום של צבא ארצות הברית בווייקו, טקסס. בתקופה זו החלה ההתכתבות הממושכת עם גינתר אנדרס. ב-3 ביוני 1959 כתב אנדרס את מכתבו הראשון לאת'רלי. מילותיו היו רבות עוצמה ועדינות כאחד:

אל תחשוב שאתה היחיד שכך נגזר עליו. שכן על כולנו לחיות בתקופה הזאת, שבה אנו עלולים להיגרר לאשמה כזאת; וכשם שאתה לא בחרת לעצמך את התפקיד האומלל הזה, כך גם אנחנו לא בחרנו לחיות בתקופה האומללה הזאת. במובן זה הרי אנחנו יושבים, כפי שבוודאי היית אומר בתור אמריקאי, in the same boat, בסירה אחת, ואפשר לומר אפילו שאנחנו בני אותה משפחה. וההדדיות הזאת היא שקובעת את יחסנו אליך.

במכתבו הראשון אל מי שכעבור זמן קצר ייעשה חברו הקרוב ושותפו בתנועת המחאה נגד הנשק הגרעיני, הפילוסוף כלל לא ביקש לפייס את את'רלי ולהרגיעו, אלא לצייר את תקופתנו כעידן טרגי שהטכנולוגיה שולטת בו וממסגרת אותו. במובן זה הציע אנדרס פרשנות מחודשת, רדיקלית, לאשפוזו של את'רלי. לפי גישתו, הטייס האמריקאי לא סבל ממחלת נפש ולא היה "פסיכי". בעיני אנדרס, את'רלי "ממלא את התפקיד החשוב של מופת ואפילו חלוץ". את'רלי הוא לדידו מגדלור של תקווה ושפיות בעולם חולה.