הבית הכחול

בעיני רוחה היא רואה תערוכה. ענקית. בצורת שמש. בלב התערוכה נטועה כיכר עגולה, מחופה בווילונות קטיפה עבים, עליהם מוקרן מיצג וידיאו המורכב ממאות תמונות מתחלפות של בית כחול על חוף ים, בכל שעות היממה, לצלילי גלים מתנפצים וקולות אדם וצריחות שחפים.
ומן הכיכר יוצאות עשרות קרני־מסדרונות ארוכים, קירותיהם גדושי תמונות, מתמשכים והולכים עד לאינסוף. תמונות של רגעים קטנים וגדולים. של דמויות שקפאו במהלך פעולות. של הבעות פנים. חלקי פנים: עיניים, פיות, אפים, עצמות לחיים, מצחים וגבות וגומות וסנטרים. ידיים. רגליים. בטנים וגבות ועורפים וצווארים וישבנים ומותניים. וגם של בעלי חיים וצמחים. ונופים. ואינספור חפצים.
ותמונות של היעדר. של חוסר. של כבר־לא ועוד־לא ולעולם־לא.
התערוכה הזו לא תהיה.
היא כותבת את הטקסט המלווה לתערוכה שלא תהיה.