פרנסואה העזובי

בוקר אחד יצאה מַדְלֶן בְּלַאנְשֶׁה, הטוחנת הצעירה מקוֹרְמוּאֶה, והלכה אל קצה האחו לכבס במעיין, והנה ילד קטן יושב לפני קרש הכביסה שלה ומשחק בקש שהכובסות מרפדות בו את ברכיהן. התבוננה מדלן בלאנשה בילד והתפלאה על שאינה מכירה אותו, כי אין שם דרך הומה מאדם ורק את בני המקום רואים שם."מי אתה, ילדי?" אמרה לילד הקטן שהביט בה באמון אך נראה כלא מבין את שאלתה. "מה שמך?" הוסיפה ושאלה מדלן בלאנשה והושיבה אותו לצדה וכרעה על ברכיה לכבס.

"פרנסואה," השיב הילד.

"איזה פרנסואה?"

"איזה?" אמר הילד בפנים נואלות.

"בנו של מי אתה?"

"לא יודע, מה יש!"

"אינך יודע מה שם אביך?"

"אין לי אבא."

"כלומר, הוא מת?"

"לא יודע."

"ואמך?"

"היא שם," אמר הילד והצביע על בית קטן ועלוב מאוד, מרוחק מן הטחנה כשני מטווחי רובה וגג הקש שלו נראה מבין ענפי הערבות.

"הה!" אמרה מדלן, "אני יודעת, זו האישה שהגיעה לכאן אמש ובאה לגור פה?"

"כן," השיב הילד.

"ולפני כן גרתם במֶרְס!"

"לא יודע."

"אתה ילד שלא יודע הרבה. ואת שם אמך, לפחות, אתה יודע?"

"כן, היא זַאבֶּל."

"איזאבל מה? אתה לא יודע עוד שם שלה?"

"באמת לא, מה יש!"

"מה שאינך יודע, לא תוגיע בו את מוחך," אמרה מדלן בחיוך והחלה לחבוט את כבסיה.

"מה זה מה שאמרת?" אמר פרנסואה הקטן.