ברומן השביעי של צרויה שלו - שתי נשים, שתי תקופות, שני סיפורי חיים ומפגש גורלי אחד, בעלילה סוערת המהדהדת מיתוסים קדומים לצד סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב.
רק לאחר מותו של אביה מעזה עטרה לגעת בטאבו הגדול של חייו, אשת נעוריו הסודית שנלחמה לצידו בשורות המחתרת לפני קום המדינה. המפגש של שתי הנשים, שהיה אמור לחתום פרק טראומטי בחיי כל אחת מהן, הוא יריית הפתיחה בהשתלשלות אירועים מסחררת שאף אחת מהן אינה יכולה לעצור, או לשער את סופה.
פליאה נע לסירוגין בין שתי נקודות המבט: זו של עטרה, אדריכלית שימור החרֵדה לשלומו של בנה הלוחם בשעה שנישואיה השניים, מלאי הלהט והמחלוקות, מתקרבים לעבר פי תהום; וזו של רחל, אידיאליסטית בת דור הולך ונעלם, שהתקשתה למצוא את מקומה במדינה שעליה חלמה. במרחב שבין הגלוי לנסתר ובין הטראגי לקומי, מישירה המחברת מבט אל נפש האדם ואל הרגעים שבהם אנחנו ניצבים מול גורלנו, מלאי אימה ופליאה.
מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת. מה הטעם לצלצל בפעמון או להקיש בדלת? הרי אימו כבר הבחינה בה. היא חשה בצל של תנועה מבעד לחלון המטבח הפתוח, חרישית כמצמוץ העין. סיר ענק רתח על הפתילייה ומאחוריו מסתתרת בוודאי האישה קצרת הקומה, אוחזת בכף עץ. מרק עדשים היא מבשלת, והאדים מתפרצים החוצה מבעד לחלון, מלהיטים את פניה, נספגים בשערה. האם עבור הבן היקר שלה היא מבשלת? האם הוא כאן?
"סוניה, תפתחי לי," היא קוראת אל הסיר, ומוסיפה שלא לצורך, "זאת אני, רחל." נדמה לה שהיא שומעת את ההתלבטות של חמותה, צל נחבט בצל. האם תעז להתעלם ממנה, אחרי שחירפה את נפשה כדי להגיע לכאן?
פחד אלוהים לעלות לירושלים הנצורה בימים האלה. כנופיות ערביות אורבות בשולי הדרך, צולפות בשיירות. חבריה בתל אביב ניסו להניא אותה מן הנסיעה, אבל היא לא ויתרה. זאת התאבדות, חזרו ואמרו, אבל איזו ברירה הייתה לה. מכתב אחר מכתב שלחה לו ולא ענה.
