להאמין בחיות הפרא

הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי. קשרתי את רגלִי ברצועת התיק שלי כשהדוב הסתלק, ניקולאי עזר לי לחבוש את הפנים כשהצטרף אלי, הוא רוקן על ראשי את מלאי הספירט יקר הערך שזרם לאורך הלחיים עם דמעות ודם. לאחר מכן השאיר אותי לבד, הוא לקח את מכשיר האלקטל הקטן והלך להזעיק עזרה מראש צוק ללא ספק במחשבה שהרשת הרעועה, מכשיר הטלפון הישן, האנטנות הרחוקות, כל זה יעבוד, כי הרי הגעש המקיפים אותנו, שרק לפני כמה רגעים חגגו את החופש שלנו, זועקים עכשיו את כליאתנו.