אחיינו של ויטגנשטיין

הדפסה מחודשת (2026) בכריכה רכה לקלסיקה. נובלה אוטוביוגרפית מאת תוֹמָס בֶּרְנְהַרְד (1989-1931), שראתה אור ב-1982, ותורגמה לעברית על ידי נילי מירסקי ב-1996 בסדרת "פרוזה אחרת" של הוצאת עם עובד.

מונולוג סוחף; מיוסר, נרגש, של איש חולה, בתוך עולם חולה. הסופר מגולל את פרשת ידידותו רבת־השנים עם פאול ויטגנשטיין, אחיינו של הפילוסוף האוסטרי הנודע. ידידותם מבוססת במידה רבה על אהבה משותפת למוזיקה – אהבה עזה, קנאית ומלאת תשוקה – ועל איזו תחושה עמומה, ועם־זאת אובססיבית, של שותפות־גורל שיש בה הרבה עצבות וכאב פנימי. שני הידידים מאושפזים בעת ובעונה אחת באותו בית־חולים עצמו, האחד בביתן לחולי־ריאה, האחר בביתן לחולי־נפש. הוויית החולי הגופני והנפשי אינה מוגבלת כאן לתחומי המוסד הרפואי אלא מציפה מעגלים־מעגלים את כל העולם המוצג ביצירה, החל בעיוותי החברה הווינאית הדקאדנטית וכלה בעצם הקיום האנושי.