הסופר וההיסטוריון הבריטי בן מקנטייר, מחבר המרגל והבוגד, הסוכנת סוניה ורבי מכר נוספים, מגולל את סיפורה של קולדיץ - טירת השבויים הנודעת בלב גרמניה הנאצית, שבה החזיקו הנאצים את השבויים הבכירים ביותר מקרב בעלות הברית, מקצינים רמי דרג ועד להרפתקנים שנמלטו בעבר ממחנות שבויים אחרים.
טירת קולדיץ נחשבה למקום שאי אפשר לברוח ממנו, אך לאסירים הכלואים בה היו תוכניות אחרות: הם חפרו מנהרות, עסקו בבניית הסוואות ואפילו בנו כלי טיס מאולתר. אחדים אכן הצליחו להימלט ממנה באופן פלאי כמעט.
קולדיץ עוסק במובלעת אחת של שפיות יחסית בתוך התופת. יש בו פסיפס מרתק של דמויות אנושיות, הנתונות משני צידי המתרס, אבל בתוך העולם הקיצוני של שבויים וסוהרים, הם עדיין נוהגים זה בזה בכבוד הדדי, לפעמים אף בהומניות, תוך עצימת עיניים בלתי נתפשת מהזוועות המתחוללות בחוץ, קילומטרים ספורים מהטירה, ביערות, במחנות הריכוז ובמפעלים בהם עובדי כפייה מנוצלים עד מותם.
מדי ערב ביצע רב־סמל גוסטב רוטנברגר בדיקה מסביב לטירה. הוא רצה לוודא שהזקיפים ערניים בעמדותיהם וקיווה לתפוס אחד מהם מנמנם. רוטנברגר הקפיד על שגרה, והתחנה האחרונה בביקוריו היתה תמיד בצד המזרחי של הבניין. בצד הזה עבר שביל צר, שבצדו האחד מדרון תלול ובצדו השני חומת הטירה, והוא הוביל לשער מוגן בגדר תיל. מחוץ לשער היו הפארק והיער. שומרים עם מקלעים הוצבו במרווחים של כתשעה מטרים זה מזה לאורך הטרסה. שני זקיפים נוספים שמרו על השער עצמו, ואחד מהם פטרל על משטח מתכת מוגבה שהיה לו קו אש ישיר לעבר הטרסה.
