פסואה פי שלושים ושלושה

המתמהמה
כאשר הגעתי סוף כל סוף לתחנה, נוכחתי לדעת אל מול לוח הזמנים שהרכבת עתידה להגיע רק כעבור כשעה ורבע. לעומת זאת, לפי המידע שקיבלתי מפיו של בן אנוש, היא הייתה עתידה להגיע רק כעבור שעתיים. בפרץ אלים של ייאוש החלטתי לעשות סיבוב איטי ברחבי הכפר. אילו הייתי ממהר לעשות את הסיבוב הזה, הייתי נאלץ לעשות כמה וכמה סיבובים, ואפילו אז הייתה הרכבת מגיעה מבחינתי באיחור.

הסתובבתי באיטיות מנוכרת ברחובותיו הכמעט שוממים מאדם של הישוב שצמח וגדל. בחנתי בהתעניינות רצופה רצף של עניינים נטולי כל עניין. כבר עמדתי לפנות לכביש שאי־אז היה עוד רחוב, כביש ששימש עתה ליציאה מהכפר אל מרחב השדות, אלא שמודעותי חטפה אז מהלומה לנוכח שלט קטן שראיתי, שלט שהתיישן זה מכבר ובכל זאת הוסיף להתבלט מעל לדלת סגורה. על השלט היה כתוב: “פָּסוּשׁ, מתמהמה”.

עצרתי. קראתי שוב את הכתוב על השלט הקטן. אחר כך שבתי וקראתי אותו כמה וכמה פעמים. ניסיתי להסיק איזו משמעות גורפת ומתקבלת על הדעת עשויה להיות טמונה במילים האלה. ניסיתי להעסיק את דעתי גם בהגיגים אחרים. נכשלתי בכולם. הרכבת ממילא עמדה להתאחר בעוד כמעט שעתיים. למה שלא אברר בינתיים במה בדיוק מדובר? ניגשתי אפוא לדלת ודפקתי עליה.