אגדת פנדרגון

לקראת סוף השנה האקדמית, בתחילת הקיץ, הוזמנתי לערב אצל ליידי מַלְמְסְבֵּרִי־קְרוֹפְט. אותה הגבירה הייתה מליצת יושר גדולה שלי עוד מהזמן שבּו שימשתי מזכיר מדעי של דוֹנַלְד קַמְפְּבֶּל. עיסוקי ומקור פרנסתי הם הנכונות שלי לעמוד לרשותם של אנגלים מבוגרים, שמשאת נפשם היא להיות מסוגלים להוציא לפועל איזשהו מיזם רוחני. אבל איני מתקיים אך ורק מזה. יש לי גם הון קטן שאותו ירשתי מאימי המנוחה, והוא מאפשר לי לחיות חיים צנועים בארץ שבה אני רוצה לגור. כבר עברו שנים מאז בחרתי באנגליה בתור ארץ מאמצת. אצילותו של הנוף האנגלי שבתה את ליבי.
מתישהו במהלך אותו הערב אחזה המארחת בידי וניגשה איתי אל אדון גבוה בעל ראש קסום שזה מכבר זרקה שׂיבה בשׂערו, ועתה ישב, שקוע בכורסתו, וחייך דוּמָם.
"כבוד הרוזן," אמרה הגברת, "האדון הזה כאן, יָאַנוֹשׁ בָּאַטְקִי, עוסק בחקר אוכלי החרקים באנגליה בימי הביניים או במורגי הדיש שהיו בשימוש באיטליה בימי קדם. כרגע אינני זוכרת במדויק, אבל מכל מקום הוא חוקר נושא כלשהו שבוודאי יעניין אותך מאוד."
בתום המילים שהשמיעה, הניחה לנו לנפשנו.