חיי השקר של המבוגרים

1

שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד. המשפט הושמע בלחש, בדירה שקנו הורי, כשרק התחתנו, ברְיוֹנֶה אַלטוֹ, בפסגת רחוב סַן ג'אקוֹמוֹ דֵיי קַאפְּרי. הכל – המרחבים של נפולי, האור הכחול של פברואר מקפיא, המלים הללו – נותר מקובע. ואילו אני החלקתי הלאה, וממשיכה להחליק הלאה גם עכשיו, בתוך השורות הללו, המבקשות להעניק לי סיפור, בעוד למעשה אין בהן כלום, שום דבר משלי, שום דבר שבאמת התחיל, או באמת הגיע להשלמתו: רק פקעת שאף־אחד, אפילו לא מי שברגע זה כותבת, אינו יודע אם היא מכילה את החוט הנכון של סיפור, או היא רק כאב סבוך, בלי גאולה.

2

אהבתי את אבי מאוד, הוא היה אדם אדיב תמיד. התנהגותו המעודנת תאמה לחלוטין גוף שהיה רזה כל־כך עד שבגדיו נראו תמיד גדולים במידה אחת, דבר ששיווה לו בעינַי אלגנטיות שאין דומה לה. לפניו היו תווים עדינים, ושום דבר – לא העיניים השקועות־עמוק, בעלות הריסים הארוכים, לא האף המהונדס באופן מושלם, לא השפתיים התפוחות – שום דבר לא פגם בהרמוניה שלהן. אלי היה פונה בכל פעם בטון עליז, לא חשוב מה היה מצב־רוחו או מצב־רוחי, והוא לא הסתגר בחדר־העבודה שלו – תמיד חקר – לפני שסחט ממני לפחות חיוך. בעיקר שימח אותו השיער שלי, אבל קשה לי לומר עכשיו מתי החל להלל אותו, אולי עוד כשהייתי בת שנתיים או שלוש.