ימי הנטישה

"באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי" - כך נפתח ספרה השני של אלנה פרנטה, ודווקא נקודת ההתחלה המוּכרת הזאת, עליה כתבו רבות ורבים לפניה, תבליט מפרק לפרק את כתיבתה המיוחדת. 

רבים כתבו על השנה שלאחר ההינטשות, על אשה ובן ובת וכלב שנשארים לבדם, על התדהמה והחשדות, על הפחדים ועל הפנטזיות, אך דומה שאיש עוד לא הפיק דרמה סוערת כזאת, שאינה מותירה לקוראים זמן לנשום, מאירועים "ביתיים" כה שכיחים לכאורה. 

כותב העורך מנחם פרי:
ימי הנטישה בספר אינם הינטשותה הסבילה של אשה שבעלה עזב אותה, אלא בעיקר הימים שבהם היא נוטשת את "עצמה" ומוצאת, בזעזוע, שאין היא אלא ריתוך הפכפך ולא-מתואם של חלקים. ההתפרקות הזאת צפויה - אך גילוייה הולכים מהפתעה להפתעה. ובעיקר מעוררת השתאות הבנייה ההדרגתית של שיווי-משקל חדש, חיים מעוּבּים שבריריים, הַלְחָמָה אחרת שאולי משום שהיא בלתי-נאיבית בעליל, היא מאפשרת שמחה ושלווה כלשהן.