הבת האפלה

התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן־מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי־היום.

החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנוּתי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לֶדָה, אף־פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו, אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לֶדָה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?