היצירה הראשונה המתורגמת לעברית של הסופרת האיטלקייה ג׳ובנה ג׳ורדנו, שהיתה מועמדת לאחרונה לפרס נובל לספרות. תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר: אלון אלטרס.
שנות השלושים של המאה העשרים, מלחמה באפריקה. אמא אדמה עוטה על עצמה גלימת אגדה ומספרת על מסעו של ג׳וליו, טייס סיציליאני שנשלח לאביסיניה למשימה סודית. בצילם של תכתיבים קולוניאליים נצלניים ואלימים, הוא הופך לדוור אווירי שחוצה את השמיים על כנפי ברזל, נושא עימו דברי מלחמה ושלום, חבילות, ממתקים ומכתבי אהבה.
על רקע קליידוסקופ של צבעים ודמויות מתגלה עולם שבו החיות חכמות מהאדם, העבדים חופשיים יותר מאדוניהם ונערים משמשים מורי דרך למבוגרים. כל דמות אוחזת בתורת חיים משלה, וכך הדוור השמימי, הנושא בשורות ונכנס לנעלי הנביא, הופך גם לתלמיד. כמוהו, גם הקוראים זוכים בשיעור חיים מתמשך: כיצד עדיף לחיות, לחבק את המוות ולראות במלחמה ושלום שני צידיו של אותו המטבע.
הלילה שבו הגעתי לאפריקה היה היפה מכל הלילות שחוויתי בחיי. זה היה לילה ירוק, אחד מאותם לילות שבהם האושר הוא כמעט בלתי נסבל. החיים הטריפו אותי, האוויר הטריף אותי, הייתי מטורף על הרוח ועל השמש. בקרבָּהּ של דממה מדהימה עמד ניחוח הקיץ.
טסתי חופשי ברקיע, נסקתי בזרם החם, ריחפתי בכיוון מטה, והכוכבים האפריקאים הצלולים ניתרו על פני כוכב הלכת.
הטסתי את ״ויטָה נוּאוׂבָה״, המטוס שלי מדגם קַפּרוׂני 133. זה היה ב-24 ביוני 1935. היעד: אריתריאה. המשימה: סודית. לא ידעתי דבר נוסף על אודות הנסיעה שלי.
תמשיך להתקדם - כך חשבתי לעצמי - אל תעצור. ישר בכיוון החרטום, כעת החיים שלך יהיו יוצאים מן הכלל, תמשיך לכיוון דרום כל הזמן, מי יודע מה מצפה לך.
ראשי היה סחרחר מרוב פליאה, מתא הטייס כבר ציירתי בדמיוני ימים סוערים, עלוות דקלים, דיונות מדבריות בגון הזעפרן, את הפירמידות במצרים וגם את הים האדום.
