הכול (לא) בסדר: שיחות לאחר 7 באוקטובר

בין שאנחנו יהודים ובין שלא, בעד ישראל, בעד פלסטין, בעד שלום עכשיו, שֵינה עכשיו, או פרוזק עכשיו. זה לא משנה! אני משוכנעת שזו השפה היחידה שנותרה לנו — לאנשים השבורים שמילותיהם וחייהם נושאים את כאב סיפורם העצום. הייתי רוצה בכל מאודי שניפגש ונוכל להגיד זה לזה בפשטות: "אוי אָ־ברוך...". שכך נפנה זה לזה, בקרביים גלויים ופצועים מצער.
"אדוני, אוי א־ברוך..."
"גברתי, אוי א־ברוך..."
"אוי וֵיי זמיר, מה תרצי לאכול היום"?
"אוי ויי, רק אספרסו קצר, כמו תמיד, תודה רבה"!
מאז 7 באוקטובר אין לנו ברירה אלא לדבר ביידיש — בכל מקום שנהיה, עם כל מי שנפגוש ובכל מצב שנהיה בו. אל תטעו: זו איננה שפת היהודים. זוהי שפתם של אלו שמבינים, מתוך ייאוש עמוק, שעליהם להציל את אנושיותם הרופפת.