טנגו המוות

כולנו כאין וכאפס בשחר ימינו. אפילו הגאונים הדגולים מכול, אשר רק עתידים עוד לזכות להכרה ולהערכה, באים לעולם הזה ללא הסתגלות של ממש לחיים בו, על כן אין פלא שלאחר הנישואין מעמידים אנו את עצמנו במבחנים לא מבוטלים, שמסתיימים בכי טוב רק לעיתים רחוקות, ולעיתים קרובות יותר סופם בכל זאת גירושין. בדיוק בפח הזה נפל מִירקוׂ יארוׂשׁ הצעיר, שנשא את רוׂמָה החמימה והמתוקה לאחר סיום חוק לימודיו באוניברסיטה. הוא היה מקריא לה את שירי המשוררים הדגולים, והיא העמידה פני מקשיבה ואפילו הייתה מצמצמת את עיניה ומותחת את שפתיה, ופניה היו לובשות ארשת כזאת של שאר רוח, שהוא התאהב בה יותר ויותר, וחשב שהיא־היא שנבראה לו כדי שתקשיב כמוקסמת לכל מוצא פיו, לכל שפע המילים שבהן נטה להתאהב ובהן היה שוקע, כמו בְּבִיצה טובענית, כשבלעה אוויר בצמא ונצמדה אליו בזמן הקריאות הללו ודגדגה את אוזנו בשאיפה לוהטת. הוא חשב שהאידיליה הזו תימשך לנצח ושנגזר על שניהם שיבואו בברית הנישואין. הרגש הלך וגבר על השכל הישר, ועל כן, כשהתחתנו והשתכנו בבית הוריה של רומה, הייתה זאת תחילת הסוף.