חלף חודש מאז התחלתי ללכת בערים, כתרפיה עצמית לאהבה טראומטית שתמה, ואחר כך לכתוב. חשבתי שזה יהיה עסק מושלם: שכך אוכל למצוא בחזרה את קולי האישי, להפיק טקסטים ובה בעת למשוך בחזרה את המטען הליבידינלי שלי מהאקסית, כדי שאוכל לעשות שימוש חוזר בליבידו של עצמי. לכאורה, שוטטות, כתיבה ועבודת האבל נחשבות לחברות הכי טובות. לא חששתי ולו לרגע אחד שתרפיה כה בריאה תיצור לי בעיה נוספת, ושאאלץ להזדקק לתרפיה נוספת כדי לנטרל את השפעות התרפיה, שכוונתה המקורית הייתה להשכיח אהבה. אבל במהלך ההליכות הללו פגשתי מכשול שאותו כלל לא הבאתי בחשבון: את השיכון. ובכן, הגורל והנוף רצו שבטעות — כפי שקורים מרבית האירועים המכוננים בחיינו — במקום שהליבידו שלי יופקד אצל מושא חדש בגילום אישה, הוא נצמד דווקא לבניינים הארורים האלו שמופיעים בכל מקום ובכל רגע נתון על האדמה הזאת.
