הצצתי

על ילדה שקיבלה הצצה לעולם המבוגרים ועל מבוגרים שקיבלו הצצה לעולמם של ילדים בספרה של הסופרת, המשוררת, המסאית, סופרת הילדים האחת והיחידה, קוסמת המילים הפלאית, כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א, נורית זרחי.

"וְאוּלַי יְלָדִים יוֹדְעִים הַרְבֵּה יוֹתֵר עַל עַצְמָם, מֵאֲשֶׁר מְבֻגָּרִים מְבֻלְבָּלִים, שֶׁשּׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמָם מָה הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ רוֹצִים" נכתב על גב הצצתי, שמלווה באיורים של לנה מור, ויש בו סוף טוב וגם חתולה ג'ינג'ית עם בטן רכה, והוא לגמרי מומלץ לא רק לדור הצעיר.

"ספר צובט בחוכמתו וברגישותו, ודי בהצצה בו כדי לפתוח את הדלת", כתבה על הספר ורד זינגר, והוסיפה:
זה לא סוד שלזרחי יש פתח הצצה פרטי ונדיר לעולם הילדים, שזה מכבר התרחב לחלון (רק מי שיש לה פתח זמין לעולם השני יכולה לכתוב את השורות האלמותיות הללו, שעדיין חולפות בראשי באירועים מסוימים: "דודה מרגלית נפלה אל השלולית \ אל תצטערו עליה \ נסתדר גם בלעדיה"), אבל בהצצתי ילדה היא שמקבלת פתח הצצה מקרי לעולם המבוגרים, על חולשותיהם ותחלואיהם, בלבולם ובדידותם. 
ילדה נגררת עם אמה לקבוצת תמיכה, ומחוץ לדלת היא רואה ושומעת דברים שאין היא אמורה לראות ולשמוע. כפועל יוצא חוגגת כאן השפה ומנפצת תקרות וקירות (המילים שהילדה לומדת מוטחות ברגע הנכון אחרי שהן עושות סלטה של הזרה, ומתיישבות במקומן. למשל: "'את תצרי אצלה תסביך,'" גם את המילה הזאת למדתי משם"). 
בסופו של דבר מתהפכים התפקידים והעולמות ונולדת חמלה גדולה ומזוקקת, כזאת שמתהווה כשאנו רואים בבירור את שני הצדדים – ובימים הנוראים האלה אין דבר שאנחנו זקוקים לו יותר מחמלה כזאת, סמיכה ובראשיתית.