המספרת בספרה החדש של נורית זרחי עוברת עם אביה ואמה מבית גבוה בלב העיר לבית זמני, נמוך, בשוליה. בחצר הבית היא מגלה את חיי הבר העירוניים - תן, קיפודים, ציפורים, פרפרים וחלזונות. היא נקשרת אל החצר ואל החיות, אבל נאלצת להיפרד מהן לקראת החזרה הביתה.
"אמא אמרה: 'בסוף השבוע אנחנו צריכים לחזור לבית הגבוה שממנו רואים את הים'... 'אני לא יכולה', אמרתי, 'אני אחראית עכשיו לכל החיות בחצר. אני צריכה לטפל בהן. מי ייתן להן אוכל אם לא אהיה פה?' ... אמא אמרה שאין ברירה, אז החלטתי להזמין את כל החיות למסיבת פרידה כדי להסביר שאני צריכה לחזור לבית הגבוה".
אבל אצל זרחי, כמו אצל זרחי, שום דבר אינו פשוט כל כך.
"אמרתי להם: 'בואו איתי לבית הגבוה!' אבל אמא אמרה שזה לא אפשרי. 'תארי לעצמך תן במעלית, אנשים יברחו! וגם לקיפודים לא מתאים בית גבוה'. 'אז אני נשארת פה!' אמרתי ובכיתי".
נורית זרחי - כלת פרס ישראל, זכתה בפרס זאב (ארבע פעמים), בעיטור אנדרסן (ארבע פעמים), בפרס ביאליק לספרות ילדים ובפרס לאה גולדברג לשירה.
הילה חבקין - איירה רבים מספרי הילדים של זרחי, זכתה בפרסים בארץ ובעולם.
קדֶֹם גַּרְנוּ בַּבַּיִת הַגָּבוֹהַּ, אֲבָל אִמָּא אָמְרָה שֶׁהוּא קְצָת שָׁבוּר
וְעַד שֶׁיְּתַקְּנוּ אוֹתוֹ נֵלֵךְ לַבַּיִת הַנָּמוּךְ.
בַּבּקֶֹר יָצָאתִי לֶחָצֵר שֶׁל הַבַּיִת הַנָּמוּךְ. לֹא רָאִיתִי אֶת הַיָּם וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַמְּכוֹנִיּוֹת שֶׁנּוֹסְעוֹת לְמַטָּה בַּכְּבִישׁ. אָמַרְתִּי לְאִמָּא: “אֵין פּהֹ שׁוּם דָּבָר.” אִמָּא אָמְרָה: “תִּסְתַּכְּלִי טוֹב.”
