אין גבול לפוריות הספרותית של קוסמת המילים הפלאית, כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א, נורית זרחי, המגישה לנו הפעם מבחר סיפורים בספר קטן ונפלא מאוד, שרואה אור בהוצאת אפיק.
"המשפט הראשון הוא רק עניין של עצירה. למעשה גועשים תחתיו משפטים אחרים. מתחת לסיפור מסתתר סיפור שונה, זה לעולם אינו מצליח להתגבר על הרעש שנוצק בשפה", אומרת זרחי כהקדמה לסיפורים, אבל הרעש הזה הוא בסופו של דבר צופן לחיים עצמם - אשה שמנהלת שיחות עם בעלה של המאהבת שבעלה הוא מאהבה; פרנציסקוס המגיח מאי שם ומניח גור בזרועות אישה שמתגלה כגור זאב טורף; זוג גרוש שמנהל יחסי קרבה כמעט אינטימים וכשהאשה מתחתנת עם חדש, הישן מתלווה אליהם לירח הדבש.
נורית זרחי במיטבה, בסיפורים שנשזרים יחדיו בשפתה הייחודית לכדי מסכה שכל אחד יכול לחבוש, כי תחתיה מסתתר גם הסיפור שלו למרות שונותו.
"תארי לעצמך, אני לא יכול לראות את הפנים שלי בבוקר, לפני שאני יוצא."
זו לא השיחה הראשונה שניהל איתי האיש ההוא בטלפון, בעלה של המאהבת של בעלי. אדם צריך לדעת מי בצוות שלו. להתחתן, חשבתי לפני זה, אמור לנסח את השאלה, אבל החתונה הזאת לא עמדה במשימה.
אחרי שחזרנו מהמלדיביים, אם כי לא מייד, התברר לי שגם אשתו של המטלפן, או שבעיקר היא, הסתפחה לצוות שלנו, לא בטלפון אלא בחיי הממש.
מעניין איך זה משפיע מייד על הקונסטלציה של משק הבית. מזל שקבעתי עוד קודם את בואו של האינסטלטור, והנה הוא פה.
"קפה?"
אני יוצאת החוצה עם המגש. הפתעה: הבּיוּבן בא בלוויית אשתו, וזו יושבת וסורגת על גדות הבור המוקף פריחת נרקיסים בזמן שבעלה יורד לתחתיתו. מי מהם שומר על מי? אני שואלת את עצמי.
בעיקרון זה פתרון, גם אני יכולה ללכת אחרי בעלי לכל מקום, הרי נאמר שיהיו לבשר אחד. אבל לרוב לא ניתן לעשות זאת באופן ישיר כל כך. תמיד רציתי לגור על אי, שם אף אחד אינו יכול לעזוב את אף אחד ויש הרגשה, אולי, שכינוסם של האנשים יחד איננו מקרי כי רצועת האוויר הנמתחת ביניהם תמיד מוגבלת.
"הוא הגביהַ את הראי," אומר בטלפון איש הצוות החדש שלי.
"טוב, הוא גבוה," אני עונה בשמץ גאווה.
"את יודעת מתי הם נפגשים?"
וככה הוא ואני מופיעים על הגבעה מול הים: איש הצוות, שלמד זאת ב"מסתערבים", מחופש לערבי ואני לליידי. צבא ההגנה לישראל תמיד הילך עליי קסם, עוד מילדותי הפנמתי את התגלמות כוחה הצודק של השיטה הישראלית.
