המידות הקטנות

כשכותבים סיפור, צריך לזרוק פנימה את כל הטוב והיפה שיש לנו להציע, שראינו ושחווינו, שאספנו במרוצת החיים.

***

באַַבּרוּצוֹ יש רק שתי עונות: קיץ וחורף. האביב מושלג והרוחות משתוללות בו כמו בחורף, והסתיו חם וצלול כמו הקיץ. הקיץ מתחיל ביוני ומסתיים בנובמבר. הימים הארוכים ושטופי השמש בגבעות הנמוכות והצחיחות, אבק הרחוב הצהוב, הדיזנטריה של הילדים, מפנים את מקומם לחורף. אז הבריות מפסיקות לחיות ברחוב. הנערים היחפים נעלמים ממדרגות הכנסיות. בכפר שעליו אני מדברת, כמעט כל הגברים נעלמים בסוף הקציר: הם הולכים לעבוד בטֶרני, בסוּלמוֹנָה, ברומא. זהו כפר של בנאים, ולא מעט מבתיו בנויים בחן, עם מרפסות ועמודים, כמו וילות קטנות. אורח, אם ייכנס לאחד הבתים, יראה בפליאה מטבח גדול וחשוך שתלוי בו נקניק פּרוֹשוּטוֹ, וחדרים רחבי ידיים, מלוכלכים וריקים. במטבחים בוערת אש מסוגים רבים: יש להבות גדולות שמוזנות בבולי עץ אלון, יש להבות של ענפים ועלים, ויש שלהבות קלושות שבוערות הודות לזרדים בודדים, שקוּששו במאמץ. האש הבוערת במטבחים מלמדת מי העשירים ומי העניים יותר מאשר הבתים שלהם, הבגדים שהם לובשים או הנעליים שהם נועלים, שכולם פחות או יותר דומים.