מתופף אחר

עכשיו זה כבר נגמר. רוב הגברים שעמדו, השתופפו או ישבו במרפסת הקדמית של תוֹמָסוֹן מרכולים בע״מ היו בחווה של טאקֶר קאליבַּן ביום חמישי כשהכול התחיל, אך איש מהם, חוץ ממר הַרפֶּר אולי, לא ידע אז שמשהו מתחיל. לאורך יום שישי כולו וברובו של יום שבת הם צפו בשחורים של סאטוֹן, שנשאו בידיהם מזוודות או עמדו בידיים ריקות והמתינו בקצה המרפסת לאוטובוס המגיע פעם בשעה שייקח אותם במעלה הרכס המזרחי, דרך הַרמוֹנ'ס דרוֹ, לניו מַרסיילס ולתחנת הרכבת העירונית. מהידיעות ברדיו ובעיתונים הם כבר למדו שסאטון איננה העיירה היחידה. הם ידעו שכל השחורים בכל הערים, העיירות וצומתי הדרכים במדינה נעזרים בכל אמצעי התחבורה האפשריים, בין השאר גם בשתי רגליהם, כדי לנוע אל עבר גבולות המדינה, לחצות למיסיסיפי, לאלבמה או לטנסי, אפילו שכמה מהם (רובם לא) יעצרו כבר שם ויתחילו לחפש מחסה ועבודה. הגברים ידעו שרבים מהשחורים לא יעצרו מיד מעבר לגבול, אלא ימשיכו עד שיגיעו למקום שאולי תהיה להם בו איזושהי אפשרות דחוקה לחיות, או למות, כמו בני אדם, כי הם ראו תמונות של התחנה המלאה להתפקע בשחורים, ובשל מיקומם על אם הדרך בין ניו מרסיילס ובין וילסון סיטי, הם יכלו לצפות בשיירת המכוניות הדחוסות באנשים שחורים ובציוד בכמות כזו ששכנעה אותם שהאנשים האלה לא טרחו עד כדי כך בשביל להתרחק רק כמה מאות מיילים או משהו כזה. וכולם קראו את הצהרתו של המושל: ״אין מה לדאוג. מעולם לא היינו זקוקים להם, מעולם לא רצינו אותם, ואנחנו נסתדר מצוין בלעדיהם; הדרום יסתדר בסדר גמור בלעדיהם. אפילו שהאוכלוסייה שלנו הצטמצמה בשליש, אנחנו נהיה בסדר גמור. נשארו לנו גם ככה הרבה מאוד אנשים טובים".