הקברים של אטואן - ארץ ים 2

"בואי הביתה, טֵנַר! בואי הביתה!"
בעמק העמוק, בשעת הדמדומים, עמדו עצי התפוח ערב לבלובם, ופה ושם בין הענפים המוצללים הקדים אחד הפרחים להיפתח, ורוד ולבן כמו כוכב קלוש. לאורך שבילי המטע, בדשא הרטוב, הטרי, הצפוף, רצה בשמחה הילדה הקטנה. כששמעה את הקריאה לא באה מיד, אלא המשיכה במעגל גדול לפני שפנתה להביט לעבר הבית. האֵם המחכה בפתח הבקתה על רקע אורן של להבות האח צפתה בדמות הזעירה רצה ומקפצת כמו ציצית של דרדר המתגלגלת על הדשא המאפיל מתחת לעצים.
האב, שגירד אדמה ממעדר בסמוך לפינת הבקתה, אמר, "למה את נותנת ללב שלך לצאת אל הילדה? הם באים לקחת אותה בחודש הבא. לתמיד. יכולנו כבר לקבור אותה ולגמור עם זה. מה הטעם להיאחז במי שאת עומדת לאבד? היא לא מועילה לנו. אם הם ישלמו עליה כשייקחו אותה, זה יהיה משהו, אבל הם לא ישלמו. הם ייקחו אותה ובזה הכול ייגמר."