פלורה לא מתחרטת על כך שעזבה את האי הסקוטי השקט שבו גדלה לטובת הרעש והמהומה של לונדון. כי מה כבר היה לה שם במיוּר? כולם הכירו אותה מיום שנולדה, ואף אחד לא היה נותן לה לשכוח את העבר. בעיר הגדולה היא יכולה להיות אנונימית ושאפתנית ולשקוע בהתאהבות חסרת סיכוי בבוס המהמם שלה, ג'ואל.
אבל כשלקוח חדש דורש שתחזור אל מיור, פלורה נסחפת בחזרה אל החיים עם שלושת אחיה (כולם חסונים, קולניים וכפי הנראה חסרי תועלת בבית) ועם אביה. ובשעה שהיא מגלה מחדש את אהבתה לבישול ומפיחה חיים בחנות הקטנה והמאובקת שבבית הוורוד בנמל, היא צריכה גם להשלים עם טעויות העבר ולהבין היכן בדיוק שוכן העתיד שלה.
בית קפה ליד הים הוא ספרה השני של ג'ני קולגן הרואה אור בעברית, לאחר רב-המכר חנות ספרים על גלגלים.
אם טסתם פעם ללונדון – בהתחלה כתבתי, "אתם יודעים איך זה כשטסים ללונדון…?" ואז חשבתי, טוב, אולי זה קצת חצוף מצדי, כי מי ישמע? כאילו כל היום אני טסה לי ממקום למקום, כשבעצם אני תמיד קונה את כרטיסי הטיסה הזולים ביותר ובגלל זה תמיד צריכה לקום בארבע וחצי לפנות בוקר, ככה שבעצם אני לא ישנה כל הלילה מפחד שלא אשמע את השעון המעורר, ובסוף עולה לי יותר כסף להגיע לנמל התעופה בשעות-לא שעות ולגמוע כמויות אדירות של קפה במחיר מופקע ממה שהיה עולה לי כרטיס טיסה בשעה נורמלית… אבל לא משנה.
איפה הייתי?
אם טסתם פעם ללונדון, אתם בטח יודעים שלעתים קרובות המטוס נכנס למעגל המתנה ועושה הקפות מעל העיר עד שמגיע תורו לנחות. ובדרך כלל זה לא כל כך מפריע לי; אני אוהבת את מראה העיר העצומה הפרושה מתחתי עם כל האנשים הממהרים לדרכם, את המחשבה על כך שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו של תקוות וחלומות ואכזבות, רחוב אחרי רחוב, מיליונים על גבי מיליונים של נשמות וחלומות. תמיד נעים לי לחשוב על הדבר המדהים הזה.
