הספרנית מאושוויץ

אושוויץ־בירקנאו, ינואר 1944

הקצינים הללו, הלבושים בשחור ומביטים במוות מתוך אדישות של קברנים, לא יודעים שעל הבוץ השחור הזה, שבו הכול טובע, הקים אַלפרֶד הִירש בית ספר. הם לא יודעים זאת, והכרחי שלא יֵדעו זאת. באושוויץ ערכם של חיי אדם שווה לקליפת השום. ערכם נמוך עד כדי כך שכבר לא יורים באיש, כי מחירו של כדור עופרת עולה בהרבה על מחירו של אדם. ישנם חדרים משותפים שבהם נעשה שימוש בגז ציקלון, כי הוא חוסך בעלויות, ודי בצנצנת אחת לחסל מאות אנשים. המוות הפך לתעשייה שרווחיותה מותנית בקנה המידה הסיטונאי שלה.

תחת סככת העץ, הכיתות הן לא יותר מקבוצות קטנות של תלמידים המצטופפים על גבי שרפרפים. הקירות אינם קיימים, הלוח גם הוא בלתי נראה, והמורים משרטטים באוויר זוויות במשולשים שווי שוקיים, סימני ניקוד ואפילו את מהלכם של נהרות אירופה — כל זאת אך ורק בתנועה של היד. יש בקירוב עשרים קבוצות קטנטנות של ילדים, לכל אחת מדריך משלה, כל קבוצה קרובה כל כך לאחרת שעל המורים נגזר להעביר את תוכן השיעור בלחישה כדי שלא יתערבב סיפור עשר מכות מצרים בדקלום של לוח הכפל.