שמחה רבה, שמחה רבה: תרגום ראשון לעברית של חמש רשימות שכתב מרסל פרוסט לעיתונות בסוף המאה ה-19, ועניינן זכרונות אישיים ודעות על נושאי אמנות, תרבות וספרות.
מתוך ההקדמה:
חמש הרשימות בספר זה כלולות בקובץ Chroniques, הוצאת גָלימַאר, פריז. ארבע מהן ראו אור ביומון לה פיגארו ואחת בכתב העת הספרותי La Revue blanche שנוסד בלִייז', בלגיה, ב־1889 על ידי שני האחים היהודים־פולנים־בלגים־צרפתים נתנזון ומקץ שנתיים התמקם בפריז, שם נדפס עד סגירתו ב־1903 ובין המשתתפים בו נמנו סופרים ואנשי רוח נודעים רבים. ברשימות אלה, שקדמו לבעקבות הזמן האבוד, מתגלה פרוסט כסופר בעל הבחנה דקה ורגיש מאוד לפרטים, בעל יכולת תיאורית מופלאה המחייה את הטקסט עד כדי הפיכתו לתמונה תלת־ממדית כמעט. מוטיב אחר השזור ברשימות אלה כחוט השָני הוא – כמה לא מפתיע! –מוטיב הזמן: העבר שנחווה כהווה. וברובד האידאי, הפואטי, הספרותי, האסתטי - פרוסט הצעיר מביע דעות נחרצות למדי, שלא לומר פרובוקטיביות, בענייני ספרות ושירה.נדמה שהחורף התחיל שוב; אבי אמר כי מזג האוויר אינו מתאים לנסיעה. היה זה הרגע שבשנים קודמות הגענו בו לעיר קטנה בלֶה בּוֹס וראינו את הסיגליות מכחילות ואת האורות ניצתים שוב. אבל בשנה ההיא, הכמיהה לחופשה בפירנצה מחקה את זכר החופשה ליד שארטר.
בשנה ההיא, כאשר מעט מוקדם מהרגיל קבעו הוריי את יום השיבה לפריז, בבוקר היציאה לדרך, מכיוון שסלסלו את שערי לפני הצילום, חבשו לי בזהירות כובע שמעולם לא חבשתיו עדיין והלבישו לי גלימת קטיפה, לאחר שחיפשוני בכל מקום, מצאה אותי אימי בוכה בשביל הקטן ההוא, נפרד לשלום מן העוזרדים.
לעולם לא אשכח, בעיר מוזרה בנורמנדי, שני בתי מלון מקסימים מהמאה השמונה עשרה שמבחינות רבות נערצים ויקרים לליבי ואשר ביניהם, כאשר מביטים בו מן הגן הנאה הגולש ממדרגות הכניסה אל הנהר, הצריח הגותי של כנסייה אחת, שהם מסתירים אותה, מתנשא, ונראה כי הוא מסיים, כאילו הוא מרקיע מעל חזיתותיהם.