הספר החמישי בפרויקט התרגום לעברית של יצירתו הגדולה של מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד - הרומן החשוב ביותר של הספרות הצרפתית במאה העשרים ומפסגות הפרוזה המודרנית.
תרגום מופת של הלית ישורון, המעביר את המשפט הפרוסטיאני הייחודי לעברית בת זמננו.
הכלואה, הכרך החמישי מתוך שבעת כרכי המחזור במקור, הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה יחד עם אלברטין איננה חטיבה עצמאית ביצירה כולה. הוא החל להיכתב בימי האבל של פרוסט על מותו של אלפרד אגוסטינלי, אהובו, נהגו ומזכירו, שנהרג במאי 1914, בתאונת טַיִס. פרטים רבים מחייהם המשותפים, שלא האריכו למעלה מחודשים בודדים, דומים להפליא לחיי המְסַפֵּר עם אלברטין, שנמשכו מן הסתיו אל האביב. העבודה הסופית על הכלואה הסתיימה ערב מותו של המחבר ב־1922.
הספר נקרא כטריפטיכון: משני צדדיו יחסי מרסל עם אלברטין, ובמרכזו נגינת "השביעייה": יצירה עלומה של וֶנטֵיי, מורה לפסנתר שכוח־אל מקומברֶה, שתפוענח לאחר מותו, ותבוצע לראשונה בקונצרט הצפוי בטרקלין וֶרדוּרֶן. היצירה תנוגן בידי בן־חסותו של הברון דה שַׁרלוס, מורֶל, המשמש את שני המינים.
התרגום העברי רואה אור בשנת המאה למותו של מרסל פרוסט (18.11.2022)
למן הבוקר, ופנַי עוד אל הקיר, ובטרם ראיתי מעל לווילונות הגדולים מה גונו של פס האור, כבר ידעתי איזה מזג־אוויר היום. למדתי לפי הרעשים הראשונים של הרחוב, אם עלו מעומעמים ומשוּבּררים בגלל הלחוּת, או רוטטים כחִצים בחלל המצטלצל והריק של בוקר מרוּוָח, טהור וצונן; מאז טִרטור הטראם הראשון שמעתי אם קפא בגשם או עמד להפליג אל התכלת. וייתכן כי קדמה לָרעשים קרינה חדה וחודרנית שהסתננה אל שנתי וזרעה בה עצבות מבשֶׂרת שלג, אולי נשמעו מפי בַּרנָשון מהבהב מזמורי תהילה כה רבים לשמש – התחלתי לחייך, ובעודי רדום נפקחו עפעפי והתכוֹננו להסתנוור – עד כי הביאו עלי יקיצה מוזיקלית מחרישת־אוזניים. מכל מקום, בזמנו, בעיקר מחדרי, קלטתי את החיים שבחוץ.