בעקבות הזמן האבוד (1) קומברה

שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. לפעמים לא כבה הנר, כבר נעצמו עיני ולא הספקתי לומר: "אני נרדם". ואז, לאחר חצי שעה, עוררה אותי המחשבה שהגיע הזמן לנסות ולהירדם; התכוונתי להניח את הספר שדימיתי כי עודו בידי ולנשוף על הנר; בשנתי לא חדלתי להרהר במה שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלו לבשו כיוון קצת משונה; נדמה היה לי שאני עצמי הוא זה שעליו מדבר הכתוב: כנסייה, קווארטט, היריבות בין פרנסואה הראשון לקרל החמישי. אמונה זו עמדה עוד זמן-מה לאחר שהתעוררתי; היא לא הכתה את בינתי, אלא כבדה כפתיתים על עיני ומנעה מהן להבחין שהפמוט אינו דולק עוד. אחר כך החלה מתערפלת ונבלעת, כמו מחשבות מחיים קודמים, לאחר גלגול הנשמה;