Parricide - מופסאן ופרוסט על רצח הורים

הסניגור טען לאי־שפיות. שהרי איך אפשר להסביר את הפשע המוזר הזה? בוקר אחד נמצאו בתוך קני הסוּף סמוך לשאטוּ שתי גופות חבוקות של גבר ואישה. אנשי חברה, עשירים, כבר לא לגמרי צעירים, נישאו אך לפני שנה, האישה אלמנה זה שלוש שנים. [...] הנאשם התיישב. נוכח גילוי זה הדיון נדחה לישיבה הבאה. היא תתקיים בהקדם. אילו היינו אנו המושבעים, כיצד היינו אנחנו נוהגים ברצח הורים זה? [גי דה מופסאן]

"מה עוללת לי! מה עוללת לי!" אם ברצוננו לחשוב על כך, ייתכן שאין אֵם אוהבת שאיננה יכולה, ביומה האחרון, ולעיתים אף קודם לכן, להפנות לבנה את הטרוניה הזאת. בסופו של דבר, אנחנו מזקינים, אנחנו הורגים את כל מי שאוהב אותנו על ידי הדאגות שאנחנו מסיבים לו, על ידי הרַכּוּת החרֵדה עצמה שאנחנו מַשרים ומעמידים ללא הרף בדריכות. [...] אצל מרבית בני האדם, חיזיון כה כאוב (בהנחה שהם מסוגלים להגביה עד אליו) נמחק עד מהרה עם הקרניים הראשונות של חדוות החיים. ואולם, איזו חדווה, איזו סיבה לחיות, אילו חיים מסוגלים להתנגד לחיזיון הזה? החיזיון או החדווה, מי האמיתי, מהו 'האמיתי'?" [מרסל פרוסט]