הפילוסוף המאוהב

אפשר להבין ללא קושי איזה סוג של אתגר יכול היה לגרום לכתיבת ארבעת המכתבים האלה. תישאל השאלה אם גבר מאוהב בן חצי מאה יכול לא להיות מגוחך. נראה היה לי שאפשר להיות מופתע בכל גיל, עד כדי שטרדן קשיש אפילו יכתוב ארבעה מכתבי אהבה, ויעניין את האנשים ההגונים, אך הוא אינו יכול להמשיך עד מכתב שישי בלי להתבזות. איני חש צורך לפרט כאן את סיבותיי, שבהן אפשר לחוש בקריאת המכתבים הללו. אחרי קריאתם אפשר יהיה לשופטם. 

מתוך המכתב הראשון:
את קוראת בתוך ליבי, שרה הצעירה. חדרת לתוכי, אני יודע, אני חש בכך. מאה פעמים ביום עינך הסקרנית מתחקה אחר הרושם שמעוררים קסמייך. לנוכח מראך מלא הסיפוק, חסדייך האכזריים, הקנטותייך שופעות הבוז – אני רואה שמצוקתי מענגת אותך בחשאי. את מוחאת לעצמך כף בבת צחוק לגלגנית אל מול הייאוש שבתוכו את מטביעה אדם אומלל שעבורו האהבה אינה עוד אלא כלימה. טעות בידך, שרה. אני ראוי לחמלה, אך איני ראוי כלל ללעג. איני ראוי כלל לבוז אלא לרחמים כיוון שאיני כופה על עצמי, לא בדמותי ולא בגילי, לחשוב שבהיותי מאוהב איני יכול להיות נאהב, ושהאשליה הרת הגורל המטריפה אותי מונעת בעדי לראותך כפי שהינך.