בספרו השמיני, המתרחש בעתיד־קרוב בעיירה בארצות הברית, מזמין אותנו קאזואו אישיגורו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017, לעקוב אחר מערכת היחסים המתפתחת של קלרה וג'וסי. קלרה היא רובוטית הפועלת על הזנה סולארית, שאוהבת את השמש ורוצה ללמוד כמה שיותר על בני האדם ועולמם; ג'וסי היא נערה מתבגרת הסובלת מהתקפי תשישות ומהקאות, פרי מחלה מסתורית.
ג'וסי נמנית עם הקבוצה הגדולה של הילדים "המשופרים", שהוריהם שלחו אותם לשדרוג גנטי. רק בפני המשודרגים פותחת החֶברה עתיד מבטיח של לימודים והשכלה גבוהה. בשנות בית־הספר כבר לא מתקיימים לימודים בְּכיתות והלמידה מתנהלת מרחוק, בפרטיות, עם "מורי מסך". בני הנוער סובלים מבדידות ומפגיעוּת נפשית, ומפגשי אינטראקציה, שרק התלמידים "השווים" זוכים להם, אמורים להקל עליהם.
קלרה, החברה המלאכותית, ניחנה לא רק בתאוות לימוד ובכישרון מופלא להטמיע ולגבש את מה שהיא רואה סביבה; יותר ויותר רגשות הולכים ונעשים זמינים לה. באינטואיציה דקה היא קוראת מחשבות, דחפים ורצונות, ואפילו מסוגלת להקריב משהו יקר מעצמה כדי לאושש את בריאותה של ג'וסי.
על רקע סיפור אהבתה של ג'וסי לנער לא משודרג, הופך הרומן בהדרגה לסֵפר החוקר מה פירוש להרגיש ולאהוב, ומהם גבולות האנושיוּת.
כשהיינו חדשות, הוצבנו רוזה ואני במרכז החנות, ליד שולחן המגזינים, ומשם יכולנו לראות את רוב החלון. כך יכולנו להשקיף על החוץ - על הפקידים שמיהרו מפה לשם, על המוניות, הרצים, התיירים, קבצן והכלב שלו, החלק התחתון של בניין RPO. אחרי שהתאקלמנו קצת, הרשתה לנו לפעמים מנהלת לגשת לחזית, ממש עד חלון התצוגה, ואז יכולנו לראות כמה גבוה בניין RPO. ואם היינו שם בדיוק בשעה הנכונה, ראינו את השֶׁמש מתקדם בדרכו וחוצה את המרחב שבין גגות הבניינים מהצד שלנו לצד של בניין RPO.
בכל פעם שהתמזל מזלי לראות אותו ככה, הייתי שולחת את הפנים שלי קדימה כדי לספוג כמה שיותר מההזנה שלו, ובפעמים שרוזה היתה אתי, הייתי אומרת לה לעשות כמוני. אחרי דקה או שתיים היינו חייבות לחזור לעמדות שלנו, וכשהיינו חדשות חששנו, כי לעתים קרובות לא יכולנו לראות את השֶׁמש ממרכז החנות וחשבנו שניחָלש עוד ועוד. ח"מ רֶקס, שהיה אז לידנו, אמר לנו שאין מה לדאוג, שלשמש יש דרכים להגיע אלינו בכל מקום שנהיה. הוא הצביע על קורות הרצפה ואמר, "הנה, פה דְגַם השמש. אם אתן מודאגות, אתן יכולות פשוט לגעת בו ולהתחזק שוב".