מרפי

בלב הרומן הראשון - והמצחיק ביותר שלו - שהצליח לפרסם הסופר והמחזאי סמואל בקט, לימים חתן פרס נובל לספרות, נמצא מרפי, אשר חריגותו התגלתה כבר ברגע לידתו. הוא לא הפיק את ה"לָה" של סטנדרט הקונצרטים הבינלאומי, עם 435 ויברַציות כפולות לשנייה, אלא צליל נמוך יותר, שגרם לרופא המיילד להעוות את פניו על כך שמכל מיליוני הגרונות הקטנים, המקללים בקול אחד ברגע המסוים הזה, רק העולל מֶרפי מזייף.

מרפי אינו עובד ואינו עושה שום דבר נראה לעין. הוא חותר לפלס לעצמו עתיד של קיום מהותי באמצעות מהלכים של חוסר־פעולה, פיחות והיעדר, שנועדו לצמצם את עצמו אל העולם הפרטי הקטן של רוחו, המנותק מן הערבוביה של העולם הגדול. הוא טרוד בקונפליקט בין גוף לרוח. יש לו צד שהוא מתעב, המשתוקק ללא־תקנה אל בת-זוגו היצאנית סיליה, המאיימת לנטוש אותו ולחזור לרחוב אם לא יֵצא לחפש עבודה. ואילו בעולם הקטן של רוחו הוא מתחלחל מעצם המחשבה על סיליה.

לתרגום העברי נוספו הערות, במטרה להקל על חוויית הקריאה ברומן המבריק אך תובעני, הדחוס אלוזיות ל־2,500 שנות פילוסופיה, ספרות ומדע, פרי בולענות הקריאה של מרפי־בקט, שמי יוכל להתחרות בה?