"על אף שהמשורר חייב לכתוב כאילו שירו נועד להיקרא בקול רם, בפועל הקראה של שיר מסיחה את הדעת מתכונותיו המעודנות יותר בכך שהיא מדגישה את אלו המובָנות מאליהן", כותב בהבחנות על השירה המשורר, הסופר וחוקר המיתולוגיה היוונית הבריטי רוברט גרייבס (1985-1895).
"ספר יעיל ביותר לכל מי שמתעניין במלאכת השיר", כתב יהודה ויזן על הספר – כותר נוסף בסדרת דרש של הוצאת דחק, בתרגומו של אביעד שטיר, שכתב:
[...] גרייבס פרסם את "העירית המצויה" ב-1949, וכלל בתוכו לקט גדול מתוך הטקסטים העיוניים־פואטיים שחיבר על השירה. בספר שאתם מחזיקים בידכם כלול השער הראשון של "העירית המצויה", "הבחנות על השירה" (Observations on Poetry), המבוסס על ארבעה ספרונים שראו אור בין 1922 ו-1925, כאשר גרייבס – עם בריטניה כולה – התאמץ להחלים מהלם קרב, או "נויראסְתֶניה", כפי שכינו זאת באותה תקופה. בהקדמה משנת 1949 – שוב, תקופה של התאוששות ותקומה אחרי מלחמת עולם – מסביר גרייבס את הכותרת שבחר לספרו: העירית, כמו השירה, היא צמח שאנשים אינם מכירים היטב, ובכל זאת רבים סבורים כי ידועות להם תכונותיו, ריחו, מידותיו התרומיות ועברו המאגי. אך בעצם אין הם יודעים דבר על שורשיו וזרעיו, על האדמה הסלעית והקשה שהוא צומח ממנה, על נדירותו ועל כך שאין לו כל ערך שימושי. גם הספר, ממשיך גרייבס, לא יצליח לתאר אל־נכון את טבעה של השירה, כשם שהאיור הבוטני בעמוד השער אינו מתאר אל־נכון את טבעה של העירית. אבל אולי הוא יסייע לכמה מהקוראים הסקרנים להבחין בינה ובין הפרג, האזוביון והסחלב.
על אף שהמשורר חייב לכתוב כאילו שירו נועד להיקרא בקול רם, בפועל הקראה של שיר מסיחה את הדעת מתכונותיו המעודנות יותר בכך שהיא מדגישה את אלו המובָנות מאליהן. האוזן החיצונית הולכת שולל בנקל. קול עָרֵב יכול לחולל קסמים אפילו בשירה גרועה או כזבנית אשר העין, בתור איבר־החישה המתוחכם ביותר, תדחה אותה על הסף; שכן העין עומדת בקשר הדוק עם האוזן הפנימית, שאותה אי אפשר להוליך שולל.
