"לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים־לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת־ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף־התוגה" - כך נפתח אחד מעשרים הסיפורים במבחר המתורגם מסיפורי האימה של אדגר אלן פו, מאבות הסיפורת הגותית במאה ה-19, חלוץ הסיפור הבלשי, המדע הבדיוני והמותחן הפסיכולוגי.
את הספר ערך ותרגם עודד וולקשטיין, וזהו הראשון בסדרה ממיטב הספרות הגותית בעריכתו, הרואה אור בהוצאת פרדס.
כתבה על התרגום לילך לחמן:
הדמיון הלשוני של עודד וולקשטיין מפליא לנוע בין הריאלי לבין הפנטסטי, בין הפרוזאי לבין המסתורי ובין הארכאי לבין הדיבורי; קשת הסולמות שלו - מן הנשגב אל הבזוי ואל מכמיר הלב - יוצרת כאן נוסח גותי עברי.
איך כותבים מאמר ל"בלקווד"
"בשם הנביא - תאנים!!"
קריאתו של רוכל-תאנים תורכי
אני מניחה שכולם שמעו עלי. שמי סניורה פסיכה זנוביה. זוהי עובדה מוכחת. איש מלבד אויבי אינו קורא לי סוּקי סנוֹבְּס. אני סמוכה ובטוחה כי סוקי אינו אלא שיבוש וולגארי ומשחית של פסיכה, מילה יוונית כשרה שמשמעותה "הנשמה" (כזאת אני - כולי נשמה) ולעתים גם "פרפר"; וחזקה על הוראה אחרונה זו שהיא מרמזת להופעתי בשמלת הסאטן הארגמנית החדשה שלי, העטויה שַׁל ערבי כחול כעין השמים ומשורגת גדילים ירוקים ועטורה בשבע אִמְרות שנארגו מסיביו הכתומים של צמח אוזן–הדב. אשר לסנובס - כל מי שיביט בי יֵדע לאלתר כי שמי אינו סנובס. הקנאה לבדה הניעה את הגברת סימון רימון להפיץ עלילה זו. סימון רימון! המנוולת הקטנה! אך למה יכולנו לצפות מרימון? אני תוהה אם זכור לה אותו צירוף עתיק, "רימון שחוט"? [נ.ב.: להביא את הצירוף האמור לידיעתה בהזדמנות הראשונה.] [נ.ב. ב': למשוך לה באף.] היכן הייתי? אה! אני סמוכה ובטוחה כי סנובס אינו אלא סילוף משחית של זנוביה, וכי זנוביה היתה מלכה - (כזאת אני. ד"ר מאני–פֶּני קורא לי תמיד מלכת הלבבות) - וכי זנוביה, וכן פסיכה, הן מילים יווניות כשרות, וכי אבי היה "יווני", ובהתאם לזאת אני זכאית מאין כמוני לשם משפחתנו, שהוא זנוביה, ובשום פנים אינו סנובס. איש מלבד סימון רימון אינו קורא לי סוקי סנובס. אני היא הסניורה פסיכה זנוביה.
