השעה לילה

טלפנו אליי, וקול אישה אמר:

"סליחה שאני מטרידה אותך, אבל אמא,"

היא שתקה מעט, “אמא השאירה אחריה כתבי יד. חשבתי שאולי תוכלי לקרוא. היא הייתה משורר. כמובן, אני מבינה, את עסוקה. יש לך הרבה עבודה? אני מבינה. טוב, אז סלחי לי." כעבור שבועיים הגיע כתב יד במעטפה, תיק קרטון מאובק ובו דפים כתובים רבים, במחברות בית ספר, אפילו על טופסי מִברקים. כותרת המשנה - “רשימות בקצה השולחן". כתובת השולח ושם המשפחה לא הופיעו.   הוא בכלל לא יודע שאם באים להתארח, אסור לזנק בחמדנות אל השידה שמתחת לראי ולחטוף את הכול, אגרטלים קטנים, פסלונים, בקבוקונים, ובייחוד לא את קופסות התכשיטים. אסור לבקש שייתנו לך עוד אוכל כשאתה יושב ליד השולחן. הוא, ילד שגדל על ברכי הרעב, בא לבית זר ומפשפש בכל מקום, מוצא על הרצפה מכונית צעצוע שהתגלגלה אל מתחת למיטה וחושב שהתגלית היא שלו, מאושר, מאמץ אותה אליו, זורח ומודיע לבעלת הבית - תראי מה מצאתי, ואיפה - היא התגלגלה אל מתחת למיטה! והידידה שלי מָשה - שהנכד שלה הוא שגלגל אל מתחת למיטה את המתנה שהיא עצמה הביאה לו, מכונית צעצוע אמריקאית, ושכח אותה שם - היא, מָשה, מתגלגלת כמו כדור מהמטבח לשמע אות האזעקה, ובין דֵניסְקָה הנכד שלה וטימוֹצְ’קָה שלי פורץ עימות פראי.