מישל הצעיר מבשר לאמו האוהבת מדי שהוא מאוהב, והיא נטרפת מקנאה. כשמתברר שאהובתו ניהלה עד לא מזמן רומן עם גבר מבוגר, שמתגלה כלא אחר מאביו, דודתו, שגרה עמם ומאוהבת בסתר באב, מחליטה לעשות סדר בבית.
על בסיס הפארסה המלודרמטית הזו רקח ב-1938 הסופר, המשורר, המחזאי, הקולנוען והצייר צרפתי ז'אן קוקטו (1889–1963) את הדרמה המשפחתית האפלה, האקסצנטרית והאנושית להחריד, הורים איומים.
"במחזה מודרני, דומני שהאתגר הוא לאפשר משחק גדול-מהחיים ולהישאר צייר נאמן של חברה שוקעת. ניסיתי לכתוב כאן מחזה, שהיה קומדיה אלמלא מהלך הסצנות והמכניזם של הדמויות היה דרמטי", כתב קוקטו על המחזה, הרואה עכשיו אור בעברית בהוצאת לוקוס בתרגומו של אלי ביז'אווי, אשר זיכה אותו בפרס התיאטרון הישראלי לתרגום הטוב ביותר לשנת 2017. אחרית דבר: גלעד מלצר.
תמונה ראשונה
ז'וֹרְז', ואז לֵאוֹ, ואז אִיבוֹן
בעלות המסך ז'וֹרְז' רץ מחדר האמבטיה לעבר דלת חדרה של לֵאוֹ וצועק אגב טריקת דלת.
ז'וֹרְז': לֵאוֹ! לֵאוֹ! מהר, מהר... איפה את?
לֵאוֹ: (מבחוץ) מה קרה, מִישֵׁל חזר?
ז'וֹרְז': (צועק) לא, אבל זה כנראה קשור אליו… מהר!
לֵאוֹ פותחת את הדלת, נכנסת לבושה בחלוק אלגנטי.
לֵאוֹ: מה קרה?
ז'וֹרְז': אִיבוֹן הרעילה את עצמה.
לֵאוֹ: (מתקשה להאמין) מה?
ז'וֹרְז': האינסולין שלה, היא כנראה הזריקה יותר מדי.
לֵאוֹ: איפה היא?
ז'וֹרְז': שם, בפנים.
אִיבוֹן פותחת את הדלת לרווחה ומופיעה בחלוק־מגבת שחור, חיוורת, בקושי עומדת על הרגליים.
לֵאוֹ: אִיבוֹן, מה עשית, תגידי לי? (חוצה לעברה ותומכת בה) אִיבוֹן! (אִיבוֹן מחווה לשלילה, מסרבת לעזרתה) דברי אלינו, דברי אליי.
אִיבוֹן: (מובנת בקושי) סוכר.
ז'וֹרְז': אני אתקשר לקליניקה. סופשבוע, אף אחד לא יענה לי...
לֵאוֹ: אל תזוז. אתה עושה לי סחרחורת... מזל שאני פה. (משכיבה את אִיבוֹן על המיטה) את כבר אמורה לדעת שאחרי האינסולין צריך לאכול, ושאם לא אוכלים צריך סוכר.
ז'וֹרְז': הסוכר!
הוא ממהר לחדר האמבטיה ושב עם כוס מים ביד. לֵאוֹ לוקחת ממנו את הכוס ומנסה להשקות את אִיבוֹן.
לֵאוֹ: תשתי... תעשי מאמץ... אל תִנְזְלי לי פה בין הידיים. את הרי לא רוצה למות, נכון? לא לפני שתראי שוב את מִישֵׁל.
