שנה

בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס.

היה קר, האוויר היה צלול, כל הזוהמה נקבצה בפינות הרחוב. מרוב קור צמתים התעצמו ופסלים שותקו; המונית הורידה את ויקטואר בקצה הרחוב אריבֵה. בתחנת הרכבת מונפרנאס, הקפואה הרבה יותר מכל מקום אחר, שלושה סימנים אפורים מהווים תרמוסטט: הרציפים באפור פחם מבריק, הפלדה הגולמית והחשופה של הרציפים הגבוהים, והמתכת הבוהקת של רכבות האקספרס. כל אלה מצליחים לאבן את הנוסעים באווירה של חדר מתים. הרכבות כמו מגיחות מתוך מגירות קירור ותווית על בהונותיהן, מחליקות אל המנהרות, ונוצר רעש המאיים לקרוע את עור התוף. ויקטואר חיפשה על המסך את הרכבת הראשונה שתיקח אותה הכי רחוק שאפשר, והכי מהר — רכבת לבורדו עמדה לצאת בעוד שמונה דקות.