יומן מסע אישי מאוד שכתב אונורה דה בלזק ב-1847, בעת שיצא מפריז לברדיצ'ב שבאוקראינה כדי לפגוש את אהובתו. היומן נכתב ככתבת רשמי מסע לבקשת עורך עיתון יומי נחשב בפריז, אך הכתבה לא הושלמה ולא פורסמה. בלזק חושף את עצמו ביומן באופן חריג והופך לגיבור הסיפור האמיתי ולא עוד כדמות בסיפוריו הבדיוניים.
זהו ספר נוסף בפרויקט תרגומי בלזק המבורך של הוצאת נהר ספרים, והוא מלווה במבוא מאיר עיניים מאת המתרגם, ראובן מירן.
ביום ראשון 5 בספטמבר 1847 יצא בלזק לדרכו מפריז לברדיצ'ב, אוקראינה, או מדויק יותר לארמון וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה, כדי לפגוש את אהובתו הרוזנת הַנסקָה. לעת ערב הוא הגיע לתחנת הרכבת בצפון העיר מצויד בארגז מסע קטן, שק שינה, "לא היה לי אפילו חלקיק נייר להוציא את דרכוני." נוסף על כך, הוא נושא עימו "בסל קטן וקל לנשיאה צנימי מלחים, קפה מרוכז, סוכר, לשון כבושה ובקבוק קטן מלא אָניס, מוגן במקלעת קש. היו אלה מצרכים שיספיקו לשמונה ימים מלבד הצורך בחלב." וכן, את המילה החיונית חלב בגרמנית ובפולנית למד בלזק בעוד מועד: מִילְך בגרמנית, מְְלֶקוֹ בפולנית. הוא מאמין ש"כיום אפשר לנסוע מפריז לברדיצ'ב בשישה ימים", אבל עד מהרה יגלה שהמסע נמשך שמונה ימים. לא פלא שהוא מצהיר ש"דבר אינו שקרי יותר מלוח הזמנים של חברת הרכבות".
אלמלי היו לי דברים מעניינים במיוחד לכתוב, לא הייתי טורח לספר לכם על אחד ממסעותיי. בזמן האחרון שָחַקנו כל כך את רעיון המסע ומימושו עד שהחלטתי נחושות לא לפרסם עוד לעולם דבר בנושא, ואף לא לומר עוד דבר על הארצות שבהן ביקרתי, וזאת כדי לא להיות וולגרי וכדי להימנע מדיבור על עצמי, שכן אני הוא הכינוי התפֵל והמייגֵע ביותר שאני מכיר בראייתו של קורא. ונוסף על כך, אני טיפוס שמח מאוד, צחקן, והקהל לא מאמין לעולם למי שכותבים בסגנונו האנין והמשובח של האב גַליאָני. המילה הנקלֵית בדחן או מוקיון היא שכרו של כל סופר השוזר ברגע הנכון דבר הלצה כמשליך לוח עץ להקלת הגישור על פני הקטעים המשעממים. והדבר נראה לי טבעי בארץ המכבדת אנשים רציניים, כלומר אלה שספריהם העמוסים לעייפה בבוּרוּת ובמִשנוֹת שונות, נכתבים לקהל של רופאי שיניים הנאלצים לשמוט את לסתותיהם של המטופלים.
