המיסה של האתאיסט

הקדמת המתרגם, ראובן מירן:
מדוע אתאיסט מושבע נכנס לכנסייה? מדוע הוא משתתף במיסה המתנהלת שם? בלב התעלומה הזאת עומדים הכירורג המהולל דֶּפְּלֵן, רופא שניחן בטביעת עין גאונית, השולט ביד רמה, שלא לומר רודנית, בסובבים אותו - והוֹרָאס בִּיאַנשוֹן, אחד הרופאים המתמחים שלו, צעיר מוכשר וסקרן שהתעלומה הזאת אינה מרפה ממנו ואינה נותנת לו מנוחה. את דמותו של דפלן בנה בלזק על פי דמותו של רופא רב־תהילה בשם דּוּפּוּאִיטְרָן (Dupuytren) שכונה "רודן הכירורגיה", שנודע בקשריו עם רופאי משפחת רוטשילד ובאופיו הבלתי צפוי, הקשה, הבלתי מרוסן. יליד לימוז' ב־1777, דופואיטרן הסטודנט לרפואה ידע ימים של עוני ודלות בפריז אך בכוח כישרונו הגדול ואישיותו רבת העוצמה סיים את לימודיו וב־1812 קיבל תואר פרופסור והתמנה למנהל בית החולים Hôtel-Dieu. הוא מת ב־1835. סיפור חייו של האיש שימש את בלזק ליצירת דמות "בלזקית" של ממש - הכירורג המהולל דפלן. בלזק, שחשש מביקורת שעלולה לטעון כי דמותו של דפלן הבדוי היא העתקה מוחלטת של דופואיטרן הבשר ודם, כתב בהערה ל"מיסה של האתאיסט", שראתה אור כאמור לראשונה ב"כרוניק דה פארי": "תהיה זו טעות חמורה לייחס הכול לאדם אחד באותה תקופה. המחבר (כלומר בלזק - ר"מ) הרכיב דמות אחת מפרטים וממסמכים שאסף על אודות אנשים רבים". 
התעלומה שאליה נחשף הרופא המתמחה הצעיר - הוא הבחין במורה הדגול שלו, האתאיסט המושבע, מתפלל בכנסייה - באה על פתרונה עם כניסתה של דמות שלישית לסיפור, זו של מוכר מים עני שחלומו לרכוש סוס וחבית, אדם פשוט בעל לב ענק, איש חבל אוֹבֶרנְיֶיה שננטש כתינוק ומאז הוא בודד בעולם - עד שהכיר, לפני שנים רבות, את הסטודנט לרפואה הזקוק לכל פרוטה כדי להשלים את לימודיו והרעיף עליו את אהבתו התמימה, הכנה, אהבה שאינה תלויה בדבר. 
מובן שבלזק, שאיש לא היטיב כמותו לחדור לרבדים העמוקים ביותר בנפש האדם, ואיש לא תיאר טוב ממנו את הניגודים הקיצוניים שמהם מורכבת מלאכת המחשבת האנושית הזאת שיצר הטבע, בלזק פותר לנו את התעלומה בטכניקת הסיפור־בתוך־סיפור החביבה עליו: הוא פותח כמספר כל־יודע בהצגת הדמויות הפועלות בהווה - כירורג־העל דפלן ותלמידו המתמחה ביאנשון והאינטראקציה ביניהם, עובר לסיפור הרקע - שהוא גם פתרון התעלומה - וזאת באמצעות סיפורו הארוך של דפלן הקשיש לביאנשון הצעיר הסקרן הבלתי נלאה.
אסיים בנימה אישית. המפגש רב־המשמעות הראשון שלי עם צרפת התרחש בלב אוֹבֶרנְיֶיה, בקלרמון־פראן בירת החבל הזה. הייתי אז חסר כול כמעט ואת העזרה והחום האנושי שקיבלתי מבני המקום לא אשכח לעולם. לא פלא אפוא שבמהלך עבודת התרגום התנגן בליבי שירו הבלתי נשכח של ברסאנס המוקדש לאיש אוברנייה: 
השיר הזה הוא בשבילך,
אתה איש אוברנייה שבטובךָ,
נתת לי בול עץ יקר,
בחורף חיי הקר.
אתה שהדלקת לי אש
בעוד שכל הבני־זונות,
כל היפים והיפות,
טרקו לי בפרצוף את כל הדלתות...