מכונות כמוני

זאת הייתה תוחלת הערגה הדתית, זה היה הגביע הקדוש של המדע. שאיפותינו היו נאצלות ושפלות — שאפנו להתגשמותו של מיתוס הבריאה במציאות, למעשה מפלצתי של אהבה עצמית. ברגע שהתאפשר הדבר לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת אחר מאוויינו, ולעזאזל התוצאות. בניסוח הנשגב ביותר, ביקשנו להתנער מכבלי התמותה, להתעמת עם האלוהות ואולי אף להחליפה באני המושלם שלנו. בניסוח מעשי יותר, התעתדנו ליצור גרסה משופרת ומעודכנת של עצמנו ולהתענג על שמחת ההמצאה, על חדוות הכישרון. בסתיו המאה העשרים קם הדבר והיה סוף־סוף, הצעד הראשון לקראת הגשמתו של חלום עתיק, תחילתו של השיעור הארוך שבו נלַמד את עצמנו כי עם כל היותנו מורכבים, עם כל היותנו פגומים ומסובכים לתיאור גם בפשוטים שבמצבינו ופעולותינו, אנו ניתנים לחיקוי ולשיפור. ואני הייתי שם בצעירותי, מְאמֵץ מקדים ולהוט באותו שחר צונן.