טובת הילד

לונדון. יוני. שבוע אחרי תחילת הרבעון הרביעי. מזג אוויר קֵיצי סרבני. פִיוֹנה מֵי, שופטת בבית המשפט הגבוה, בביתה במוצאי יום ראשון, שרועה על כורסת שֶזלוֹנג צרה, בוהה מעבר לרגליה הנתונות בגרביונים אל קצה החדר, אל נוף קטוע של מדפי ספרים בגומחת הקיר ליד האח ובצד, ליד חלון ארוך, ליתוגרפיה זעירה של מתרחצת מאת רֵנוּאר שקנתה לפני שלושים שנה בחמישים לירות שטרלינג. כנראה זיוף. תחת התמונה, במרכזו של שולחן עץ אגוז עגול, אגרטל כחול. היא לא זוכרת איך התגלגל לידיה. גם לא מתי שמה בו פרחים בפעם האחרונה. באח לא הובערה אש כבר שנה. טיפות גשם מושחרות מטפטפות לתוכה בקצב לא סדיר מהארובה על עיתון מצהיב מכודרר. שטיח בוכרי פרוש על קרשי רצפה רחבים ממורקים. בקצה טווח הראייה מתגבה פסנתר כנף קטן הנושא על שחור בוהקו העמוק תצלומי משפחה במסגרות כסף. על הרצפה ליד השזלונג, בהישג ידה, טיוטה של פסק דין. ופיונה שכבה וביקשה בלבה שהרוח תישא את כל אלה.