ברגע של משבר בחייה הפרטיים, נקראת פיונה מיי, שופטת בבית המשפט העליון העוסקת בדיני משפחה, לדון בדחיפות במקרה של נער שמצוות דתו אוסרת עליו לקבל עירוי דם שיציל את חייו.
הדרמה הביתית והדרמה המשפטית משתלבות בדרכים מפתיעות בספרו הסוחף, המותח, של איאן מקיואן, המעלה גם שאלות מוסר ואתיקה עקרוניות. באיזו מידה צריך בית המשפט החילוני להתערב בשאלות של דת ומצפון? מהי טובת הילד והאם יש יותר מדרך אחת לפרשה או להגן עליה? המפגש בין השופטת לנער מעורר רגשות לא צפויים, האחריות האישית שלה עומדת לפתע למבחן מרחיק לכת.
לונדון. יוני. שבוע אחרי תחילת הרבעון הרביעי. מזג אוויר קֵיצי סרבני. פִיוֹנה מֵי, שופטת בבית המשפט הגבוה, בביתה במוצאי יום ראשון, שרועה על כורסת שֶזלוֹנג צרה, בוהה מעבר לרגליה הנתונות בגרביונים אל קצה החדר, אל נוף קטוע של מדפי ספרים בגומחת הקיר ליד האח ובצד, ליד חלון ארוך, ליתוגרפיה זעירה של מתרחצת מאת רֵנוּאר שקנתה לפני שלושים שנה בחמישים לירות שטרלינג. כנראה זיוף. תחת התמונה, במרכזו של שולחן עץ אגוז עגול, אגרטל כחול. היא לא זוכרת איך התגלגל לידיה. גם לא מתי שמה בו פרחים בפעם האחרונה. באח לא הובערה אש כבר שנה. טיפות גשם מושחרות מטפטפות לתוכה בקצב לא סדיר מהארובה על עיתון מצהיב מכודרר. שטיח בוכרי פרוש על קרשי רצפה רחבים ממורקים. בקצה טווח הראייה מתגבה פסנתר כנף קטן הנושא על שחור בוהקו העמוק תצלומי משפחה במסגרות כסף. על הרצפה ליד השזלונג, בהישג ידה, טיוטה של פסק דין. ופיונה שכבה וביקשה בלבה שהרוח תישא את כל אלה.
